נוודות דיגיטלית

ביומן המסע הזה אני מספרת איך החלטנו שהספיק לנו מנדודים, מה היו השיקולים שהביאו אותנו להשתקע בטביליסי מכל המקומות בעולם, ואיך זה מרגיש לשבת במקום אחד אחרי יותר מ-4 שנים בדרכים.

עשינו זאת. גרנו שנה במקום אחד, בפוקט, תאילנד.

ביומן המסע הזה אני משתפת מהלב – איך באמת נראה מסע ההורות שלנו כהורים עצמאיים שמגדלים תינוקת רחוק מהמשפחות, והקונפליקט הנוכחי בין ערכי הנוודות והחופש לצורך ביציבות וודאות.

חזרנו לתאילנד, למקום שבו פרידום קפטיינס התחיל. הפעם, בסטטוס שונה לגמרי. הפעם, מחפשים דברים אחרים מאותה גמישות באורח החיים של הנוודות הדיגיטלית.

ביומן המסע הזה כתבתי על המסע חזרה לתאילנד, על מה שהוביל אותנו לבחור להקים בית דווקא שם, והאם אנחנו עדיין נוודים דיגיטליים.

אז מה הביא אותנו לגור חצי שנה בטביליסי ומה הרשמים שלנו מהתקופה הכי ארוכה שלנו במקום אחד?
כתבנו על הקושי בלהתחייב למקום, על הדברים שלמדנו שהכי חשובים בהשתקעות, וגם על מודל אחר שגיבשנו של נוודות דיגיטלית.
#יומןמסע.

בהליכה נינוחה של שבת חורפית בטביליסי, דיברנו על הסיבות שגורמות לנו לבחור שוב ושוב באורח החיים הזה של נוודות דיגיטלית. אלו סיבות שלא היינו יודעים לפרט לפני היציאה למסע, ואף אחת מהן היא לא הטיול בעולם.

בחודש האחרון בבולגריה, בין עבודה ממוקדת לחופשה מפנקת, למדנו עוד כמה שיעורים על עצמנו ועל מה שחשוב.

אחרי הכל המסע הפיזי שלנו בעולם הוא רק הרקע למסע ההתפתחותי שלנו.

לפני 3 שנים היינו פה בטיול וחלמנו להישאר.
עכשיו סגרנו מעגל והגשמנו את החלום.
אבל אחרי חודשיים במקום המדהים הזה, החלטנו לעזוב בגלל בעיה אחת מרכזית.

אחד הדברים שהכי מעסיקים אותנו בעצמאות ובאורח החיים שלנו זה ההפרדה בין עבודה לפאן.

בגלל שאנחנו לוקחים איתנו את העסק לכל מקום, ובגלל שהעבודה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, מהזוגיות שלנו.

החופשה בטאיוואן היא אחת מהחופשות היזומות האלו, שחשובות כדי לשמור על השפיות באורח החיים שלפעמים נראה כמו חופשה אחת ארוכה.