3 שנים חלמנו לחזור לקייפטאון, העיר האהובה עלינו בעולם.

אז – בתחילת 2017, סיימנו פה את הטיול הגדול של אחרי התואר, והתאהבנו. כל-כך רצינו להישאר עוד, ממש ראינו את עצמנו גרים פה תקופה ארוכה. אבל לא יכולנו. נגמר לנו הכסף. 

היינו מוכרחים "לחזור למציאות", להיכנס ל"שוק העבודה", להתחיל את הקריירה ב"חיים האמיתיים" וכל יתר הקלישאות. ולמה קלישאות?

כי היום אני מבינה שהמציאות של החיים שלנו היא לגמרי בידנו. אין דרך אחת לחיות את החיים האלה. 

3 שנים אחרי – 2020, והנה חזרנו. הפעם לזמן בלתי מוגבל. 

הכסף לא מגביל אותנו יותר כי אנחנו יודעים לייצר לעצמנו הכנסה עצמאית. סגרנו מעגל, הגשמנו פנטזיה. אנחנו אשכרה גרים בקייפטאון.

אבל מה שהיה יעד חלומי לחופשה, התברר כמקום מאוד בעייתי למגורים, ודווקא לא בגלל הביטחון האישי כמו שנהוג לחשוב. דווקא זה הדבר האחרון שמפריע פה.

ההפחדה לגבי ביטחון אישי לא פרופורציונאלית ודי מגוחכת. לכל מקום יש את הבעיות שלו. אחרי הכל אנחנו מגיעים מישראל, ואם תשאלו אנשים שמעולם לא ביקרו בישראל הם יחשבו שטנקים משוריינים מסתובבים ברחובות תל אביב ואש מלחמה ברחובות.  

אז מה כל כך בעייתי פה במקום עם האוכל הכי טוב בעולם, מזג האוויר הכי טוב בעולם, השילוב של טבע ועיר הכי יפים בעולם, האנשים הנחמדים והמחירים הזולים?

זו בדיוק הבעיה – העיר הזאת היא מלכודת דבש.

היא המקום המושלם לחופשה, אבל לא למגורים. ובטח לא לעצמאיים שעובדים מהאינטרנט.

לצד הפינוקים – צלעות ויין כמעט כל ערב, חדר כושר "בברלי הילס סטייל", הייק לפחות פעם בשבוע, דירה קו ראשון לים עם נוף משוגע, אנחנו חווים גם הפרעות על בסיס קבוע בחיי היומיום. 

העיקריות שבהן:

  • הפסקות חשמל יזומות בכל השכונה, לפעמים של 5 שעות ביום במצטבר.
  • נפילה של האינטרנט מידי מספר שעות (כי התשתיות גרועות).
  • שיפוצים בכל פינה בעיר. (ב-2 מתוך 2 בניינים שגרנו בהן השיפוצים היו ממש "על הראש" שלנו).

כל אלו גרמו לחודשיים האחרונים שלנו להיות ממש לא פרודוקטיביים, ואף על פי כן, התקשינו לוותר. חשבנו שנוכל למצוא דרכים עקיפות ולגלות גמישות למצב. 

וניסינו, במשך חודשיים ניסינו "לזרום" עם הדברים שאינם תלויים בנו, כי הדברים הטובים פה באמת ממש טובים.. אבל הגענו לקצה גבול היכולת שלנו. 

על הדילמה הפילוסופית כתבתי בפוסט האחרון ב"דקת קריאה" המאבק בין היפה והנעים מול הרע והמפריע

המזל הוא שהעסק עובד גם בלעדינו והכסף נכנס, אבל לפתח דברים חדשים היה כמעט בלתי אפשרי, או לפחות לא נוח ברמה שהתישה אותנו. להקליט וידיאו או אפילו לנהל שיחות עם רואי החשבון שלנו בארץ הפכו למשימות בלתי אפשריות. 

אז אין ספק שהמגורים פה גרמו לנו להעריך מחדש את החשמל ואת האינטרנט המהיר, ולקחת אותם כפחות מובנים מאליהם, אבל בשלב זה אנחנו מעדיפים אתגרים מסוג אחר. 

לכן, החלטנו להמשיך הלאה ולקצר את השהייה שלנו כאן לשלושה חודשים.

ב-15 במרץ אנחנו ממשיכים הלאה, ליעד הבא. 

והפעם – אירופה.

ולכל מי שקורא את זה וטרם ביקר בדרום אפריקה, קייפטאון הייתה ועדיין היעד המועדף עלינו לחופשה (חודש פברואר הוא הזמן האידיאלי להגיע לפה). 

ירון ואני עדיין מתכננים להגיע לפה לחופשות ארוכות בעתיד, בתקווה שהמדינה תחזיק מעמד (על כל הבעיות הקיומיות שיש פה אולי אכתוב פוסט נפרד). 

אבל מה שבטוח – כרגע זה לא מקום טוב לעבוד ממנו מרחוק.