כ-5 דק' קריאה
נובמבר 2016, תאילנד.
אנחנו לקראת סוף הטיול הגדול שלנו של אחרי התארים. טיול של 4 חודשים שכולם מסביב אמרו שיהיה כנראה הטיול הגדול האחרון שלנו.
אחר כך כבר מגיעות מחויבויות. עבודה, ילדים, משכנתה…
אמרו לנו, ואנחנו הקשבנו.
וכך, במקום לקפוץ על הצעות העבודה הראשונות שלנו בשוק העבודה, החלטנו לצאת לאותו טיול ארוך בדרום מזרח אסיה.
ומזל שכך. לא כי זה אכן היה הטיול האחרון, אלא בדיוק להיפך.
כי שם, בין חופי תאילנד הפסטורליים, הבנו שזה לא חייב להיות הטיול האחרון שלנו אם לא נרצה בכך. הבנו שהחיים נועדו לחיות אותם, ושאין רק דרך אחת.
שם, לפני בדיוק 5 שנים, באותם חופים שבהם אנחנו נמצאים היום, נחשפנו לראשונה לקונספט שהשפיע על כל מהלך חיינו מאז.
הקונספט שיש ביכולתנו לעצב לעצמנו את החיים שאנחנו רוצים לחיות.
שם הבנו שאנחנו רוצים להיות הקפטנים של החיים שלנו.
ופה, במובן מסוים, התחיל פרידום קפטיינס.
מנוודות לקינון, מהרפתקנות ליציבות
נובמבר 2021, תאילנד.
5 שנים קדימה, חזרנו לתאילנד, למקום שבו הכל התחיל. רק הפעם, בסטטוס אחר לגמרי.
אחרי שנתיים של טעימה מאורח החיים הקונבנציונאלי ועוד שלוש שנים של נוודות דיגיטלית, חזרנו לאחד היעדים האהובים עלינו בעולם.
הפעם, הגענו כדי להישאר.
בחרנו לחזור למקום שהלב אמר לנו שהוא הכי טוב בשבילנו כרגע, למרות שהדרך לא הייתה קלה, והתזמון, על רקע מגיפה עולמית, לא היה פשוט.
הפעם אנחנו כבר לא תרמילאים שמדלגים בין חוף לחוף, גם לא נוודים דיגיטליים ששומרים על הגמישות שלהם בקנאות ומחפשים את ההרפתקה הבאה.
הפעם אנחנו כאן כדי להשתקע, להקים בית, לעגון.
הרצון לגמישות מתחלף בחיפוש אחר יציבות, הכמיהה להרפתקה וגיוון, מתחלפים בצורך בוודאות.
זה כנראה מה שקוראים לו – קינון.
להקים משפחה באורח חיים של נוודות דיגיטלית
"עד שיהיו לנו ילדים…"
זה מה שאמרנו אחד לשני במשך שנתיים וחצי מהיום ההוא שעזבנו את הדירה שלנו ביפו ויצאנו להרפתקה של נוודות דיגיטלית עם כרטיס בכיוון אחד.
זה גם מה שענינו לכל מי שהקפיד לשאול מידי כמה חודשים – נו, כבר יש תאריך לחזרה?
אתה זוכר שזה מה שאמרנו לעצמנו במשך תקופה כל כך ארוכה?
הזכרתי לירון באותה שבת גשומה בדירה שלנו בטביליסי, תוך כדי שאנחנו שוקלים את האפשרויות שלנו לחודשים הבאים.
הוא צחק, כי הוא לא זכר. כי פתאום האמירה הזו נראתה לשנינו כל כך רחוקה..
כעת, בחודש החמישי להריון, אני יושבת בסלון הדירה שלנו בטביליסי, זו שאנחנו צריכים לפנות בעוד עשרה ימים בדיוק, וטרם החלטנו לאן פנינו מועדות.
אבל אנחנו לא מודאגים. אנחנו מורגלים להחליט ברגע האחרון, למרות שהפעם המצב שונה. הפעם, הייתי בטוחה שארצה הרבה יותר וודאות מראש.
הבטן ההולכת ותופחת מזכירה לי שיש כאן מישהו או מישהי נוספת לקחת בחשבון. האם אנחנו עושים את הבחירה הנכונה? ואולי הגיע הזמן לחזור הביתה?
אבל מהו הבית?
אבל אז, התנועות החדשות שבבטני מזכירות לי – שבית זה בסך הכל כמה קירות ומספר חפצים דוממים. שהבית האמיתי הולך איתי לכל מקום בעולם.
אותות החיים הקטנות מזכירות לי, שלא משנה לאן נלך, העיקר שאנחנו יחד, משפחה.
שאין סיבה לפחד.
שההחלטה הנכונה תגיע לא מתוך הפחד,
אלא מתוך אהבה.
על הבחירה להקים בית דווקא בתאילנד
את ההחלטה איפה אנחנו רוצים להרחיב את המשפחה שלנו, נאלצנו לקבל ברקע של תקופה מבלבלת מאוד, בעולם משוגע, בחוסר וודאות קיצונית שמעולם לא חווינו לפני כן.
זה לא היה פשוט להחליט.
ההחלטה הקלה הייתה לחזור לישראל, למוכר. קרוב למשפחות האהובות שלנו ולחברים היקרים. בשלב מסוים זה מה שהחלטנו לעשות.
ובעוד שההחלטה הקלה בדרך כלל גורמת גם לתחושה של הקלה, אפילו רק כי לקחנו כבר סופסוף החלטה כלשהי, היא לא תמיד ההחלטה הנכונה עבורנו.
וכך, רגע אחרי שכבר החלטנו לחזור לישראל, משהו בפנים לא הרגיש שלם. המצפן הפנימי של כל אחד מאיתנו, אותת לנו חזק מספיק ואנחנו לא יכולנו להתעלם.
הראש אמר לחזור למערב, לישראל, הלב רצה לחזור למזרח, לתאילנד.
ובחרנו להקשיב ללב.
זו בהחלט לא הייתה הדרך הקלה, כי ההחלטה להגיע לתאילנד בתקופה שבה העולם כבר לא מאפשר לנו להפליג בקלות בין טריטוריות, הביאה איתה תקופה מאתגרת של נוודות במלוא מובן המילה.
הנוודות כבר לא מתאימה יותר, מחפשים משהו אחר
התיישבתי בייאוש על ספסל העץ היחיד שנמצא באזור הלגונה ופרצתי בבכי.
ההליכה בחום ובלחות ואז בגשם הפתאומי שתפס אותנו, החיפושים המייאשים אחר בית חדש, האכילה המאוסה בחוץ, והיתושים שתיבלו את כל אלו בעקיצות מטרידות, גרמו לי לקריסה.
מספיק, אני צריכה את המקום שלי. התלוננתי.
אני לא בטוחה כלפי מי בדיוק התלוננתי, הרי הבחירה לעבור את המסע הזה בחודש שביעי הייתה לגמרי שלי, שלנו.
אבל מה שבטוח שבשלב הזה זה, הנוודות כבר לא התאימה.
אחרי שבמשך חודשיים דילגנו בין 7 דירות שונות, 3 יבשות ולא פרקנו את המזוודות אפילו פעם אחת, היינו צריכים כבר בית.
בין גיאורגיה לתאילנד עצרנו לסופלקי באתונה
כדי להגיע מגיאורגיה לתאילנד, במסגרת אחד הפרויקטים של פתיחת תאילנד לתיירות מחדש, נאלצנו לדלג למדינה נוספת, ויוון הייתה אופציה מתאימה.
ההזדמנות לבקר גם באתונה על הדרך הייתה נחמדה ומרעננת. זו הייתה הפסקה של תרבות, מערביות, אוכל מצוין, וגם הזדמנות לראות את אמא שלי, שקפצה אלינו לשבוע באופן ספונטני.
שמחתי על ההזדמנות לבקר במקום חדש, רגע לפני ההשתקעות. אבל הביקור בעיר הגדולה, חידד לנו את מה שאנחנו מחפשים בשלב הזה – את הקרבה לטבע, את השלווה, ואת רעש הצרצרים בלילה.
אתונה קרבה אותנו צעד נוסף, ולא רק במובן הפיזי, אל המקום שאליו היינו צריכים להגיע.
האם זה סופו של פרק הנוודות הדיגיטלית בחיינו?
אתה עצוב שסיימנו עם הנוודות?
שאלתי את ירון באחד הבקרים, בזמן שאנחנו יושבים בין העציצים החדשים בסלון המרווח שלנו ושותים קפה ממכונת האספרסו שבדיוק רכשנו.
אפילו לא קצת. זה בדיוק מה שאני מעוניין בו בשלב זה.
וכמה זמן אתה מדמיין שנישאר כאן?
רציתי לשמוע מה הוא חושב על כל עניין ההתמקמות.
במהלך שלוש השנים האחרונות הקפדנו כל כך לשמור על הגמישות שלנו, שכעת בקושי הצלחתי לדמיין את עצמי גרה במקום אחד יותר מחצי שנה. תהיתי למה זה.
האם זה כי לא הרשיתי לעצמי לחשוב מעבר ללידה? או כי אני לא רגילה לחשוב על התחייבות למקום לתקופה ארוכה יותר?
כשאני חושב על זה, אני לא רואה סיבה שלא נהיה פה בשנה הקרובה לפחות.
הופתעתי מהקלילות שבה הוא אמר את זה. וגם קצת הוקל לי.
ולא חשוב לך לשמור על הגמישות שלנו? מה אם פתאום נרצה לעבור?
אני עדיין אוהב את הגמישות, אבל עכשיו כשאנחנו מתרחבים היציבות והוודאות חשובות לי יותר.
שמחתי על התשובה שלו.
שמחנו שנינו שהתאפשר לנו לחיות את תקופת הנוודות.
ושמחנו שעיצבנו את חיינו באופן גמיש כזה, שבעת הצורך, מאפשר לנו להניח לגמישות ולפתח יציבות.
5 השנים האחרונות לימדו אותי שהחיים דינמיים יותר ממה שנדמה לי.
הצרכים שלנו משתנים בהתאם לתקופות בחיים, לסדרי העדיפויות שלנו, למקום הפנימי שבו אנחנו נמצאים.
שאין צורת חיים אחת שאני מעוניינת להתחייב אליה, שאין דרך אחת שטובה לנו, אלא שיש את מה שמתאים וטוב לנו כרגע, בסטטוס הנוכחי, בנקודת הזמן הנוכחית.
שאני רוצה להיות מסוגלת לקבל את ההחלטות לא על סמך העבר, ומה שהיה אלא מתוך מחשבה על נקודת הזמן הנוכחית, ועם מבט אל האופק.
שהגמישות במרחב חשובה לי, אבל לפעמים היציבות והוודאות חשובים יותר.
ושמה שחשוב יותר מכל אלו היא הגמישות המחשבתית.
בפרידום קפטיינס קראנו לזה חופש מחשבתי.