7 דקות קריאה

ב- 1.1.2019. יצאנו לאורח חיים של טיול ועבודה מסביב לעולם. יש שאוהבים לקרוא לזה נוודות דיגיטלית. 

יצאנו עם יעד אחד בתור התחלה (תאילנד) ועם הרבה חוסר וודאות: לאן נמשיך משם? כמה זמן יימשך המסע הזה? והאם אורח החיים הזה בכלל ימצא חן בעינינו? 

עם כל חוסר הוודאות הזה, הפלגנו למסע של חיינו. (מוזמנים ליומן המסע שלנו)

עברה כבר למעלה משנה, ואנחנו עדיין בדרכים. גרים במקומות שונים בעולם, עובדים על העסק האינטרנטי שלנו, מתפתחים ולומדים כל הזמן, חיים את החיים כפי שאנחנו רוצים.

אבל ההחלטה לצאת למסע לא קרתה ביום אחד. היא הצריכה מאיתנו תקופת הכנה חשובה של כמה חודשים. 

הכנה שהיא גם מנטלית – בגיל 30 לעבור לחיות באורח חיים כל כך שונה מהמקובל, לוותר על המקצועות שרכשנו באוניברסיטה. אני מכנה את זה: "להשתחרר מהכבלים".

וגם הכנה פיזית – ביסוס העסק האינטרנטי שלנו, התפטרות מעבודות השכירים, השתחררות מחפצים, דירה וכו'. אני מכנה את זה "לקחת פיקוד כל הספינה"

הפוסט הזה מפרט איך הכנו את הקרקע לקראת היציאה לנוודות דיגיטלית. 

או במילים אחרות:

איך השתחררנו מהכבלים, לקחנו פיקוד על הספינה שלנו, ויצאנו להפלגה.

ראשית כל, הייתה לנו מטרת על ברורה. שהיא גם האג'נדה מאחורי הבלוג הזה –

לקחת פיקוד ולהיות הקפטנים של החיים שלנו

כדי להגיע לשם, הצבנו לעצמנו 3 מטרות משנה:

  • להשתחרר ממחויבות לעבודה ולמקצוע - בעיקר מבחינה מנטלית
  • להשתחרר ממחויבויות פיזיות - דירה, חפצים ובעלויות
  • לייצר הכנסה בלתי תלויה - בלי מעסיקים, בלי מועסקים ובלי שותפים

המטרות הללו היוו עבורנו מצפן, בכל פעם שהיינו צריכים לקבל החלטה בתחום כלשהו בחיים, חזרנו אליהן והן עזרנו לנו לנווט אל עבר מטרת העל. 

כך בתוך פחות משנתיים הגענו לממש את המטרות הללו, והן בסופו של דבר מה שאפשר לנו לקנות את כרטיס הטיסה אל עבר המסע הקרוב. כך עשינו את זה בפירוט:

השתחררנו ממחויבות לעבודה ולמקצוע

מלבד העניין הטכני של ייצור הכנסה עצמאית שתוכל להחליף את עבודות השכירים שלנו, יש את ההיבט המנטלי, שהוא בעיניי החלק הקשה. 

כאדריכלית, הייתי צריכה להשתחרר מהרעיון שחתמתי את גורלי כשקיבלתי את התואר הנכסף ושכעת יש לי ייעוד אחד מרכזי בעולם – להיות אדריכלית. אצל ירון זה היה מעט פשוט יותר, התואר שעשה בהנדסת תעשייה וניהול לא היה מחייב מידי.

לפני שנתיים, באוקטובר 2016 יצאנו לטיול של 4 חודשים, מעין טיול פוסט תואר. שם התגבשו הניצנים הראשונים ושם התחלנו להבין דבר חשוב ולצערי לא מובן מאליו:

אנחנו רוצים לעצב את החיים שלנו

מאז הייתה לנו עוד כברת דרך לעבור. כשחזרנו לארץ הייתי נלהבת ונרגשת להתחיל את דרכי המקצועית בעולם האדריכלות. התחלתי לעבוד במשרד אדריכלים קטן וההתחלה הייתה זוהרת – כל יום למדתי משהו חדש, נהניתי מהשגרה החדשה בעבודה של גדולים. 

אבל כעבור שלושה חודשים ההתלהבות צנחה חופשית, התחלתי להרגיש חנוקה. בתום 10 חודשים עזבתי.

המשרה השניה שלי באדריכלות כבר הבהירה לי את הסיבה שאני לא מסוגלת להישאר בעבודה כאדריכלית שכירה – עולם השכירות באופן כללי הוא לא בשבילי ואין לזה קשר למקצוע. 

לקח לי שנה ושמונה חודשים להגיע להבנה הזו תוך כדי ניסוי, תהייה וטעייה. הבנתי שהדבר שהכי חשוב לי, יותר מקריירה ויותר מסטטוס המקצועי, הוא החופש שלי. ואת החופש הזה לא אמצא באף משרד אדריכלים.

החלק הקשה הוא להשתחרר מהקונבנציה שחינכו אותנו על פיה – תבחרו לכם מקצוע אחד, ותתמידו בו. זה מלווה אותנו כל החיים, מגיל קטן נשאלנו מה אנחנו רוצים להיות כשנגדל והיה עלינו לבחור דבר אחד בלבד. 

בשלב מאוחר יותר נדרשנו לבחור מקצוע ולהשקיע שנים בלימודים שלו כדי שנוכל להגדיר את עצמנו באמצעותו. וכיום בעולם המבוגרים המוסכמה היא להגדיר את עצמנו קודם כל באמצעות המקצוע שלנו או הטייטל שלנו.

אבל לי מעולם לא היה לי חלום להיות רק דבר אחד, גם לא אדריכלית. אני רואה היום את אחותי הקטנה שבצבא, מתחילה להיות מוטרדת כי היא לא יודעת בדיוק מה היא רוצה לעשות בחיים, פסנתרנית? אומנית? אולי מהנדסת מכונות או פרופסורית לפיזיקה? 

אבל למה בעצם היא צריכה לבחור ביניהם? היום אני מבינה שהלחץ הזה לבחור דבר אחד ולהתמקצע בו הוא דרישת החברה, הוא מתאים רק למעטי מעטים, וגם אצל אלו שתמיד היה ברור להם לכאורה מה הם רוצים להיות והגשימו את זה, במוקדם או במאוחר תתעורר השאלה – 

האם את זה אני רוצה לעשות כל החיים? 

בתקופה שבה אנחנו חיים העולם מלא אפשרויות. אנחנו יכולים להיות כמה דברים בו-זמנית, אנחנו יכולים לרכוש כמה וכמה מיומנויות, לעבוד בכמה שדות, לחיות בכל מיני מקומות. החברה קוראת לדור שלנו דור ה-Y, שזה סוג של שם גנאי לדור של מבולבלים, מפונקים, לא סגורים על עצמם ועוד כל מיני שטויות שכאלה שהכניסו לנו לראש. 

ואני חושבת, שאנחנו אכן מבולבלים, אבל מבולבלים מסיבה אחרת – אנחנו רואים את כל האפשרויות שיש לנו בחיים האלה, את כל הדברים שאנחנו יכולים להיות, לעשות ולחוות, אבל אנחנו מתקשים להשתחרר מהמוסכמה החברתית של להיות דבר אחד, לבחור ולהתמיד. 

אני מאמינה שמי שיוצא מהבלבול ואוזר את האומץ להשתחרר מהמוסכמה הכבר לא רלוונטית הזו יתחיל להינות מכל מה שהעולם מציע לנו – וירוויח בגדול. 

אני עדיין צריכה להזכיר לעצמי את זה מידי פעם, בעיקר כשאני מוצאת את עצמי מתנצלת על כך שאני לא הולכת בתלם. יש פיסקה שאני אוהבת מאוד ועוזרת לי להיזכר במה שאני מאמינה:

“A human being should be able to change a diaper, plan an invasion, butcher a hog, conn a ship, design a building, write a sonnet, balance accounts, build a wall, set a bone, comfort the dying, take orders, give orders, cooperate, act alone, solve equations, analyze a new problem, pitch manure, program a computer, cook a tasty meal, fight efficiently, die gallantly. Specialization is for insects.”

― Robert A. Heinlein

הסרנו מעלינו מחויבויות פיזיות

לאחרונה, ירון ואני התחלנו לקחת שיעורי צ'י קונג. כשתרגלנו אחיזה ביריב המורה שלנו נתן לי עיקרון יפה בלחימה: כשאת אוחזת משהו הוא אוחז אותך חזרה באותה מידה. 

העיקרון הזה תקף לכל דבר בחיים, כאנחנו מפעילים על משהו כוח הוא מפעיל עלינו את אותו כוח בכיוון ההפוך, זו פיזיקה פשוטה (החוק השלישי של ניוטון). באותה מידה כשאנחנו יוצרים בעלויות על חפצים ודברים פיזיים אנחנו יוצרים לעצמנו מחויבויות, וכשאנחנו יוצרים מחויבויות אנחנו יוצרים מגבלות.

בינואר 2018 נקראה לדרכנו הזדמנות מדהימה – לגור בבית מפואר בלב יפו העתיקה במחיר דירת ה-45 מ"ר שלנו בתל-אביב. לא היינו צריכים לחשוב על זה יותר מידי, הזדמנות שכזו לוקחים בשתי ידיים. 

אבל באותו שלב ידענו שאנחנו רוצים לצאת להרפתקה בעולם ולכן לצד ההזדמנות המדהימה הזו ידענו היטב שזו עשויה להיות מלכודת דבש – לכן כבר מההתחלה הסכמנו בינינו שלא ניתן להזדמנות הזו למנוע מאיתנו לנסוע. 

ההחלטה שלא לתת לדברים פיזיים להגביל אותנו בחיים כוללת גם הזדמנויות לגור בדירות מפוארות. 

כשהתחלנו לספר לחברים ולמשפחות על הכוונה שלנו לצאת להרפתקה מסביב לעולם השאלה הראשונה ששאלו הייתה – ומה תעשו עם הדירה? תוותרו עליה? אבל לא וויתרנו עליה, גרנו בה כמו מלכים במשך שנה בניצול מלא של ההזדמנות אבל גם בידיעה שזה זמני, שזה בסך הכל קירות אבן ושאין לנו כוונה שהקירות האלו ימנעו מאיתנו את החופש המוחלט. 

במשך 9 חודשים החזקנו גם בדירה שלנו בתל-אביב, עשינו סבלט כדי לשמור את האופציה לחזור אליה ולשמור את הרהיטים והחפצים שלנו. אבל ברגע שהחלטנו לשחרר אותה – היא גם שחררה אותנו. 

זה היה תהליך, המחשבה הראשונה הייתה שאם ניפתר מהדירה אז אולי לפחות נשמור את הרהיטים החשובים, רהיטים שאספנו במשך השנים. אבל עם הזמן הבנו שהספה היא רק ספה והמיטה היא רק אוסף של קרשים. לכן מכרנו ומסרנו את כל החפצים שלנו, שחררנו אותם והשתחררנו מהם וזה הרגיש נהדר. 

“The things you own end up owning you. It's only after you lose everything that you're free to do anything.”
 Chuck Palahniuk, Fight Club

ייצרנו הכנסה עצמאית ובלתי תלויה

לתפיסתנו, כסף הוא אמצעי חשוב. הוא נותן ביטחון, מאפשר להגשים מטרות ולחיות ברמת חיים שאנחנו רוצים. 

אבל חשוב לזכור שהכסף הוא אמצעי ולא מטרה, ואת זה אנחנו מנסים כל הזמן להפנים ולתרגל. המצב האידיאלי מבחינתנו יהיה להכניס מספיק כסף מבלי להשתעבד ועם שאיפה למינימום תלות בגורמים חיצוניים. או במילים אחרות:

 לייצר הכנסה עצמאית שאינה תלויה במעסיק, במקום ובזמן כדי לאפשר לנו חופש מקסימלי

הגדרנו לעצמנו 3 גורמים שאם נהיה בלתי תלויים בהם, נהפוך לקפטנים של החיים שלנו:

1 - אי תלות במעסיק או בכל אדם חיצוני

הבנו שאנחנו לא רוצים להיות תלויים כלכלית בתלוש המשכורת של המעסיק, ובאותה מידה לא רוצים תלות במועסקים (כמו בעיקרון הצ'י קונג – מעסיק ומועסק הם תלות דו-כיוונית).

גם שותפים אנחנו לא רוצים, כי גם הם באים יחד עם מחויבות.

לאורך השנה וחצי האחרונות היו לנו עשרות אופציות לשיתופי פעולה, לעמדות ניהוליות בתחום הביזנס שלנו, לתשלום עבור שירותנו ועוד. את כולן שקלנו ולכולן סירבנו מאותה סיבה – אין לנו עניין ליצור מחויבות עסקית כלפי אף אחד מלבד לעצמנו.

2 - אי תלות במקום פיזי 

אחת הסיבות ששנינו ויתרנו על עולם השכירות אחרי טעימה קצרה בלבד, היא המחויבות להגיע כל בוקר לאותו המקום, לאותו הכסא, לאותו הדסק.

מבחינתנו זו הייתה הגבלה נוראית קודם כל של חופש התנועה. הבנו שהגמישות הפיזית חשובה לנו, אנחנו לא רוצים ששום מקום יקרקע אותנו ויגביל אותנו. זו הסיבה שפיתחנו עסק שמאפשר לנו לעבוד איפה שאנחנו רוצים, מכל מקום בעולם.

3 - אי תלות בזמן

אחד הדברים שהכי תסכלו אותי בעולם השכירות, יחד עם הגבלת התנועה היא השעות הקבועות.

כשהייתי יוצאת מהמשרד בחורף ובחוץ כבר היה חושך וכל החנויות כבר נסגרו. כשאת כל הסידורים הייתי צריכה לבזבז על יום שישי שזה היום האהוב עליי בשבוע. 

וכשלא יכולתי להתראות עם אמא שלי באמצע השבוע כי אני כל שעות היום בעבודה – הבנתי שזה לא מה שאני רוצה בחיים שלי.

העסק שיצרנו מכניס לנו כסף גם כשאנחנו ישנים, ואנחנו יכולים לעבוד עליו בכל שעה ביום, לפי מה שמתאים לנו באותו היום. 

האפשרות לשבת לקפה עם חברה בבוקר, להתאמן בצהריים ולעבוד בערב היא חופש מבחינתנו.

אז אחרי שהשתחררנו מעבודה וטייטלים מקצועיים – גם פיזית וגם מנטלית, ופתחנו בפני עצמנו עוד ים של אפשרויות – מי להיות ומה לעשות בחיים,

אחרי שהשתחררנו ממחויבויות לחפצים כמו רהיטים ודירות,

ואחרי שייצבנו לעצמנו הכנסה עצמאית שאינה תלויה באנשים חיצוניים,

היינו מוכנים לצאת למסע הנוודות הדיגיטלית שלנו. 

העולם מאפשר לנו היום להיות גמישים מאי פעם ואנחנו מתכוונים לנצל את זה עד הסוף – להשיט את הסירה שלנו בעצמנו, לאן שנרצה, ובשליטה מלאה על ההגה. 

כי אנחנו הקפטנים של חיינו.

אם גם אתם רוצים "לחשב מסלול מחדש" ולהתחיל לנווט את החיים שלכם לאן שאתם באמת רוצים להגיע, אתם מוזמנים להוריד את מפת הניווט החינמית שלנו:

להורדת מפת הניווט החינמית שלנו לחצו כאן

ואם אתם מתעניינים בכניסה לעולם האפשרויות של הכנסה דרך האינטרנט, אתם מוזמנים לוובינר החינמי שלנו:

איך להתחיל לעשות כסף באינטרנט בלי ידע מוקדם (הצפייה חינם)

כתבו לי בסוף הפוסט תגובה אם המידע הזה עזר לכם והאם הייתם רוצים להיכנס גם לעולם האונליין.