נוודים דיגיטליים

ביומן המסע הזה אני מספרת איך החלטנו שהספיק לנו מנדודים, מה היו השיקולים שהביאו אותנו להשתקע בטביליסי מכל המקומות בעולם, ואיך זה מרגיש לשבת במקום אחד אחרי יותר מ-4 שנים בדרכים.

עשינו זאת. גרנו שנה במקום אחד, בפוקט, תאילנד.

ביומן המסע הזה אני משתפת מהלב – איך באמת נראה מסע ההורות שלנו כהורים עצמאיים שמגדלים תינוקת רחוק מהמשפחות, והקונפליקט הנוכחי בין ערכי הנוודות והחופש לצורך ביציבות וודאות.

חזרנו לתאילנד, למקום שבו פרידום קפטיינס התחיל. הפעם, בסטטוס שונה לגמרי. הפעם, מחפשים דברים אחרים מאותה גמישות באורח החיים של הנוודות הדיגיטלית.

ביומן המסע הזה כתבתי על המסע חזרה לתאילנד, על מה שהוביל אותנו לבחור להקים בית דווקא שם, והאם אנחנו עדיין נוודים דיגיטליים.

אז מה הביא אותנו לגור חצי שנה בטביליסי ומה הרשמים שלנו מהתקופה הכי ארוכה שלנו במקום אחד?
כתבנו על הקושי בלהתחייב למקום, על הדברים שלמדנו שהכי חשובים בהשתקעות, וגם על מודל אחר שגיבשנו של נוודות דיגיטלית.
#יומןמסע.

בהליכה נינוחה של שבת חורפית בטביליסי, דיברנו על הסיבות שגורמות לנו לבחור שוב ושוב באורח החיים הזה של נוודות דיגיטלית. אלו סיבות שלא היינו יודעים לפרט לפני היציאה למסע, ואף אחת מהן היא לא הטיול בעולם.

בעיצומה של התקופה הכי חסרת וודאות שידע העולם בעשורים האחרונים, מצאנו את עצמנו בעיר שממש לא הייתה בתכניות שלנו ל-2020.

אחרי חודשיים בבלגרד, סרביה, התאהבנו באחת הערים הכי מפתיעות בעולם. סיכמנו שנחזור לכאן.

שבוע ראשון בצ'אנג מיי חלף לו. אנחנו עדיין מנסים לבנות לעצמנו שיגרה שתתאים לנו ותספק אותנו. המטרה היא לא לעבוד כל היום, אבל כן להספיק לעשות הרבה, ואנחנו עוד מחפשים אחר הנוסחה הזו.  העתקנו את חיינו די בין לילה לקצה העולם, ואפילו שיש כאן די הרבה מערביים שעשו זאת לפנינו, זה מצריך הסתגלות וחיפוש איפה …