את הפוסט הזה חיכיתי לכתוב.
אחרי שאת שנת 2020 סיימנו עם הלשון בחוץ, עייפים מדילוגים בין מדינות שפתחו וסגרו את שעריהן בקצב של דלתות מטרו, כל מה שרציתי זו תקופה של נחת.
רק חיכיתי כבר להגיע למקום שבו אוכל לפרוק את הדברים שלי לארון, לתלות את הגלויות בפינת העבודה שלי, ולצייד את המטבח במצרכים שאני אוהבת בלי לחשוב על הקיפול הבא. רציתי בית.
ואז, על רקע הקורונה שלא פסחה על שום מקום בעולם, הגענו לגיאורגיה. מקום שלא רק שממש לא היה בתכניות שלנו, אלא נראה לנו כמו המקום האחרון שנרצה להתגורר בו. כי מי רוצה להתגורר במקום עני ונחשל כל כך?
אבל פעם נוספת הופתענו מהכיוונים הלא צפויים שתופס המסע שלנו, וכך יצא שלא רק שעברנו לגור בטביליסי, אלא שבפעם הראשונה במסע הנוודות הדיגיטלית שלנו, גרנו במקום אחד חצי שנה ברצף.
איך זה הרגיש להתחייב למקום אחד? איך זה מרגיש עכשיו בפרספקטיבה של זמן? וכמה זמן עוד אנחנו עתידים להישאר כאן? עוד רגע אדבר על זה, אבל קודם כל אולי יצא לך לשאול את עצמך –
למה בחרנו לגור דווקא בטביליסי, גיאורגיה?
בשביל זה אני צריכה להתחיל מהרקע לנסיעה, מהמצב שבו היינו שרויים רגע לפני שהחלטנו על היעד הזה, שהיה רחוק מלהיות בתכנון.
אשליית החופש שנופצה, והרצון להמשיך במסע בכל מחיר
כמו כל היעדים שהגענו אליהם מאז שפרצה מגיפת הקורונה בחיינו, לגור בטביליסי כמעט ולא הייתה בחירה, אלא יותר כמו ברירת מחדל.
אשליית החופש שלנו נופצה.
העולם השתנה.
ההבנה שנחתה עליי כי השליטה שלנו במקום הפיזי שלנו מוגבלת משחשבתי,
שכעת החופש הפיזי שלי נתון להחלטות מקבלי ההחלטות, הייתה קשה.
באותה תקופה התגוררנו במלון דירות במרינה בהרצליה. גרנו ליד הים, בבניין יפה, למדתי גלישת סאפ, והשגרה שלנו הייתה די נחמדה סך הכל. ועדיין, בשלב מסוים הרגשנו שדי. אנחנו חייבים את הכנפיים שלנו בחזרה.
וכך, בהזדמנות הראשונה שהייתה לנו יצאנו מישראל. עם כרטיס טיסה לקייב ו"דרכון ירוק", היעד היחיד שהיה רלוונטי היה גיאורגיה.
מה יש בגיאורגיה? מלבד זוג חברים שלנו, נוודים דיגיטליים מקנדה שתכננו להגיע לשם ואנחנו חשבנו שמשהו קצת מוזר איתם, אין לנו מושג.
שמענו שזה מקום קצת שבור, עני, לא מתקדם, אבל משום מה, או אולי דווקא בגלל זה, נחשב כיעד אטרקטיבי עבור נוודים דיגיטליים.
העיקר שנקבל את החופש שלנו חזרה.
העיר שהפכה מברירת מחדל להפתעה של המסע שלנו
לטביליסי הגענו בתחילת מרץ, כשהשלג עוד בקושי נמס, ורוב העצים עוד היו ערומים לגמרי, וקור זה לא בדיוק הקטע שלנו. ולמרות זאת, תוך שעות ספורות בלבד, בעיר שהיו לנו עליה הרבה יותר מידי דעות מוקדמות, הרגשנו נפלא.
טביליסי לא הייתה דומה בכלום למה שדמיינו לפני שהגענו לכאן.
במקום יעד שבור ועני מצאנו עיר תוססת, נעימה, עם סצנה של מסעדות, פארקים, בתי קפה ורחובות יפים. עם דירות אירביאנבי מעוצבות וחדרי כושר עם ציוד חדש ואווירה של חיים ברחובות גם עם מגבלות הקורונה.
תוך שבועות בודדים התאקלמנו לגמרי. מצאנו לנו דירה יפה ונוחה באזור טוב בעיר, הכרנו זוג חברים נוסף, נרשמנו לחדר כושר, מצאנו את בתי הקפה החביבים עלינו. הרגשנו בבית.
ההתפשרות הזמנית הפכה לשגרה. והאמת היא שכבר לא הרגישה בכלל כמו התפשרות אלא כבחירה במקום שהפך להפתעה של המסע שלנו.
אבל אז, אחרי חודשיים וקצת, כמו בשנתיים וחצי האחרונות, הגיע הזמן לתכנן הלאה. הרגשנו שאנחנו מתחילים למצות, והתחיל לדגדג לנו להמשיך ליעד הבא..
הקושי להתחייב למקום – האם זה עניין של החלטה?
תגידי, מה אם נישאר פה עד סוף הקיץ יחד עם ג'ולי ופראנק?
ירון הציע בוקר אחד בהליכה עם הקפה.
משום מה בסופי השבוע לא היה מותר לשבת, ולכן השבתות שלנו תמיד כללו הליכה ושיחה וקפה.
עד סוף הקיץ?? כלומר להתחייב לדירה עד אז?
הקפוצ'ינו פתאום לא ירד טוב בגרון. וזה היה הקפה הכי טוב בעיר.
כן. גם ככה העולם עדיין די סגור, ואנחנו מבסוטים פה, ויש לנו שני זוגות חברים טובים שאנחנו פוגשים כל שבוע, ואנחנו אוהבים את הדירה. וחוץ מזה שרצינו לבלות במקום תקופה קצת יותר ארוכה, זוכרת?
באמת רציתי תקופה קצת יותר ארוכה של נחת מבלי להתרוצץ. אבל פתאום המחשבה על להתחייב מראש למקום אחד נראתה לי מפחידה.
ומה אם יימאס לי בקרוב מהחיים העירוניים?
ומה אם הקיץ פה יהיה חם מידי?
ומה אם תאילנד תפתח את הגבולות סופסוף?
אחרי שנתיים וחצי של נוודות דיגיטלית, המחשבה על מגורים באותו מקום למשך חצי שנה הפכה להיות לי קשה. וגם ההבנה הזו הפחידה אותי.
ייתכן והתמכרתי לחופש?
אהבה לחופש או פחד ממחויבות? למה לנוודים דיגיטליים קשה להפסיק לנוע
בשנתיים וחצי האחרונות התרגלנו להיות כל כך ניידים ובלתי תלויים. שמרנו על הגמישות שלנו בקנאות והקפדנו לא להתחייב לדירה ליותר מחודש-חודשיים קדימה.
רצינו לשמור לעצמנו את האפשרות להחליט לנדוד בהחלטה של הרגע, לפי המצב באותו המקום, או לפי מזג האוויר, או סתם לפי תחושת הבטן. כמו ציפורים.
יש אנשים שמרגיע אותם לדעת שהם במקום אחד לתקופה ארוכה, זו סוג של יציבות. אותי מרגיעה הידיעה שבכל רגע אוכל לקום ולנדוד.
ודווקא אחרי שחיפשתי את הרגיעה מהנדודים, ובדיוק כשהתחלנו לטעום מהיתרונות שבהשתקעות, כשהקשרים שלנו בטביליסי התחילו להתבסס, כשמצאנו את המקומות הקבועים שלנו, את הרוטינה, את הדירה הנוחה.. דווקא אז, עלה בי הפחד מלהתחייב למקום.
בפנים, ולאור הנסיבות, ידעתי שלהתחייב יהיה המעשה הנכון.
בסדר. נשארים לגור בטביליסי לחצי שנה.
אבל רגע אחרי שסגרנו את החוזה עם בעלת הדירה שטפה אותי תחושת מועקה.
האם עשיתי את המעשה הנכון? על זה אדע לענות רק בעוד מספר חודשים.
איפשהו הייתי סקרנית לראות אם המועקה תלך ותתגבר או שמא זה רק מחסום קטן שאני צריכה לעבור.
לא היה לי מושג.
הדברים שלמדנו בדיעבד – מה שחשוב במקום, ואיך למצוא איזון וגיוון
עכשיו, אחרי כמעט חצי שנה בטביליסי, אני יכולה להגיד שאני שמחה על ההחלטה להישאר. ההחלטה להישאר ביססה קשרים חשובים שפיתחנו כאן, עזרה לנו להתפקס על העשייה שלנו בעסק, והורידה מאיתנו את עול העיסוק ב"מה הלאה".
אני שמחה שנשארנו לגור בטביליסי, ואני שמחה שראיתי איך זה מרגיש להתחייב מראש – הפחד שעלה לפני כלל לא ייצג את איך שהרגשתי בפועל.
כן, היו רגעים שהחום של הקיץ גרם לי להיבהל מההתחייבות, אבל הגשם שהגיע אחריו שטף ואיזן את הכל. והיו שבועות שהיינו חייבים להתאוורר מהעיר, אז פשוט יצאנו החוצה לכמה לילות בטבע המדהים של גיאורגיה, שנמצא במרחק שעה וחצי מהעיר.
וידענו שאנחנו אחראים לעשות לעצמנו את השהות הכי נעימה שאפשר, וששום מקום לא יהיה מושלם.
ועם כל זאת – אחרי כמעט חצי שנה, שנינו מוכנים להמשיך הלאה מגיאורגיה.
כי אם יש משהו שלמדנו במסע שלנו, ובייחוד אחרי שגרנו בקייפטאון, אליה חלמנו להגיע בשנים שלפני, זה שהדברים שנראים בהתחלה כמינוריים ולא משמעותיים בחסרונם, הולכים ומתעצמים.
ואם יש עוד עניין גדול שלמדנו במסע שלנו, הוא שאנחנו צריכים איזון בין חיים עירוניים תוססים ומלאי אפשרויות ושפע, לחיים כפריים יותר, מוקפים בטבע בשלווה ובמרחבים.
ולמדנו גם, שכדי להעריך מקום אחד לאורך זמן, אנחנו חייבים להתנתק ממנו לתקופה. אחרת החושים מתחילים להתכהות, והשגרה מתחילה להיות מונוטונית.
הצירוף של שלוש התובנות הללו, הביא אותנו לגבש מודל אחר של אורח חיים בתנועה, שאליו אנחנו שואפים בשנים הקרובות.
מודל אחר שגיבשנו לנוודות דיגיטלית
You have to take seriously the notion that understanding the universe is your responsibility, because the only understanding of the universe that will be useful to you is your own understanding
הציטוט הזה של טרנס מקאנה, לא יוצא לי מהראש כבר כמה חודשים.
הדרך היחידה שתועיל לך להבין את העולם היא ההבנה שלך את העולם.
וזה איך שאני בוחרת להתייחס למשפט הזה:
עלינו לחוות ולהתנסות ולגבש לעצמנו את השקפת וסגנון החיים שמתאים לנו מתוך החוויה הסובייקטיבית שלנו, מתוך היכרות עמוקה עם מה שנכון לנו. וההכרות הזו צריכה להגיע מתוך התנסות ולא מתוך ההכרות שלנו עם מה שהחברה סביבנו לימדה אותנו שנכון.
כי הרי אין נכון ולא נכון, אין צריך ולא צריך, יש מה שמקובל ונפוץ, וזה לא בהכרח מה שמתאים לנו, לכם, לך. אולי זה בהכרח לא.
המודל שגיבשנו לעצמנו, ירון ואני, להמשך המסע שלנו בעולם, מתוך ההתנסות שלנו עם מה שמתאים לנו, הוא אלטרנציה שנתית בין 2-3 מקומות מרכזיים בעולם. מקומות שיהיו משלימים זה לזה, מבחינת מרחק, מזג אויר, טבע מול עירוניות וכו'.
זה מודל שמאפשר לנו לפתח שיגרה וקשרים במקומות האהובים עלינו, אבל גם לשמור על הגיוון ולהעריך אותם מחדש.
ולמה 2-3 מקומות ולא יותר? מפני שהצרכים שלנו השתנו. כי כבר לא דחוף לנו לראות המון מקומות חדשים מצד אחד, אבל כי המסע בעולם עדיין מספק לנו את מה שכרגע חשוב לנו בחיים.
ואם תהית מה יכולה להיות הסיבה להמשך המסע בעולם אם לא כדי לראות מקומות חדשים, אז יש לפחות 10 כאלה, ועליהן כתבתי בפוסט האחרון –
10 סיבות למה אנחנו בוחרים להמשיך באורח החיים של נוודות דיגיטלית [ואף אחת מהן היא לא הרצון לטייל]
אז לאן אנחנו ממשיכים מגיאורגיה?
עדכון מסודר יגיע בהמשך 🙂 בינתיים, אם בא לך להצטרף אלינו לפרידום קפטיינס, ולקבל עדכונים מהעולם, אנחנו מזמינים אותך לעקוב אחרי המסע שלנו באינסטגרם או להירשם לניוזלטר השבועי.