לפני שבוע הגענו ליפן כדי לפגוש את המשפחה של ירון לטיול והערב הוא הערב האחרון שלנו מתוך 8 לילות בטוקיו המשוגעת.

הכינו אותנו למשהו שלא ראינו בשומקום אחר, וזה נכון. קשה לעכל את העיר הזו בשמונה ימים בלבד, והניסיון שלנו לנסות ולהספיק כמה שיותר אכן הסתיים בשריר תפוס שריתק אותי לאזור המלון ביומיים האחרונים והכריח אותי קצת לנוח.

נחתנו בפלנטה הזו הישר מהאנוי הסואנת, וכשהגחנו מהאדמה אל פני הקרקע הדבר הראשון שבלט לנו היה השקט ברחוב. שקט שאינו פרופורציונאלי לכמות האנשים ההולכים ברחוב ולכמות הרכבים הנוסעים בו. והפעם האוזניים שלי אפילו לא נסתמו בטיסה.

הדבר השני יוצא הדופן היה הניקיון ברחוב, דבר שיפן ידועה בו. הכביש עצמו היה מבריק. כביש נקי עם מכוניות שקטות. תענוג.

שניה לפני כן היינו בעיר הכי רועשת ומבולגנת שראיתי בחיי (טוב אולי בעצם השניה אחרי דלהי). עיר שלמה ללא מעברי חצייה נורמליים, ללא מדרכות, עם המון אוכל ברחוב ועם צפירות לרוב. אפשר להגיד שטוקיו היא בדיוק כל מה שהאנוי לא. או להיפך.

הרחוב של המלון שלנו. אספלט נקי עם סימון בצבע איפה הולכי הרגל ואיפה המכוניות

בארבעה ימים חרשנו כמעט כל אטרקציה אפשרית – ממופע רובוטים, לבית קפה שאפשר לראות בו חתולים מסוגים שונים תמורת מחיר מופקע. אפילו היינו במסעדה שבה המלצריות מחופשות למשרתות ומדברות בקול צפצפני ושמגיש אוכל בצורת דובים וארנבים. 

כמובן שגם היינו בכל הרחובות והצמתים המפורסמים של טוקיו, לקחנו סיורים מודרכים, ביקרנו בכמה מקדשים, תערוכות ופארקים, וטעמנו מהמטבח היפני המעולה.

אבל החלק שהכי נהניתי ממנו, כמו בכל עיר, היה להתבונן במרחב הציבורי. האדריכלות, הרחובות  והאופרציה של עיר עם אוכלוסייה של מדינה – 37 מיליון בני אדם. איך בכלל מכילים את כל האנשים האלה? 

עם כמות כזו של אנשים לא פלא שנאלצנו לעמוד בתורים לכל דבר אפשרי, כולל למסעדות. ולא פלא שקשה היה לי למצוא מקום בסטארבקס. 

נחיל אנשים בשכונת Harajuku ביום ראשון

ביום הרביעי שלנו פה, לקחתי קצת זמן לעצמי וחיפשתי בית קפה נחמד לשבת להירגע ולכתוב בו קצת, והמקום היחיד הנורמאלי שמצאתי לשבת בו לקפה ולהוציא את המקלדת היה סטארבקס.

כן, אני יודעת שאני בטוקיו וזה קצת אבסורד לשבת בסניף הקפה האמריקאי הפופולארי, אבל זה שהתיישבתי כאן בשמחה רבה, שלא לומר בייאוש – יכול רק להצביע על שני הדברים שהכי קשה לי איתם בעיר המאגנה – הקפה הגרוע וכמות האנשים המטורפת שיש בעיר הזו. 

הרגליים שלי היו גמורות אחרי פחות מחמישה ימים. התנחלתי בסניף הקפה הזה לשעה וחצי, כשבכל פעם שלקוח חדש נכנס כל צוות העובדים מברך אותו יחד בברכת שלום. הם ממש אומרים "שלוש ארבע ו.." וקוראים במקהלה. אותו הדבר קורה כשהלקוחות עוזבים את המקום. וזה קורה בכל מסעדה בעיר.

גלידה כחולה בצורת ארנב שקניתי רק בשביל התמונה היא רק דוגמא קטנה לקיטש שמוכרים פה בכל פינה

התרבות היפנית היא תרבות שמאוד קשה להבין כי היא לא נמדדת בכלים מערביים. יש להם עולם מונחים, מילים, מחוות, מנהגים וסמלים שאנחנו לא מכירים ולא מבינים, והתוצאה של זה היא שהכל פה נראה לנו קצת פסיכי, מוגזם, הזוי. 

המאנגה פה חזקה מאוד, היא ממש חלק מהחיים. היום למשל, אכלנו ברשת מקומית של קארי יפני (טעים!) והבחנו שכל הסועדים על הבר קוראים ספרי קומיקס יפניים תוך כדי אכילה. מסתבר שבמקום יש ספרייה עם כמה מאות ספרים שאפשר להשאיל בזמן האוכל (ושסימני הקארי כבר ניכרים עליהם).

אוכלים צהריים בעיקר לבד, אולי הקומיקס מפיג את הבדידות?

לתושבי טוקיו יש חזות מאוד מרשימה. כולם לבושים היטב – הגברים תמיד בחליפות יקרות ונעליים טובות והנשים מתוקתקות ואופנתיות. מה שגורם לחשוב שכולם פה אנשי עסקים רציניים. 

אבל את אותם אנשים מחולפים ניתן למצוא גם במקומות עצומים למשחקי וידיאו שהם בעצם סוג של קזינו יפני, ובחנויות ענק שכל מה שיש בהן זה המכונות האלה שמכניסים מטבע ומנסים לשלוף איזו בובת חתול. ואז קצת יותר קשה להסתכל עליהם כאנשים רציניים.

טוקיו, היית מעניינת, גרפית, עמוסה מידי וקצת קשה לעיכול. 

התחנה הבאה – קיוטו.

מכונת מזל
מסעדת "המשרתות". הכריחו אותנו לשים אוזני חיות ולקרוא מיאו מיאו כשאנחנו רוצים להזמין. לכו תבינו
המבורגר בצורת דובי. קשה להגיד שנהניתי לאכול את הדבר הזה אבל הגימיק משעשע