לפני שבוע הגענו ליפן כדי לפגוש את המשפחה של ירון לטיול והערב הוא הערב האחרון שלנו מתוך 8 לילות בטוקיו המשוגעת.
הכינו אותנו למשהו שלא ראינו בשומקום אחר, וזה נכון. קשה לעכל את העיר הזו בשמונה ימים בלבד, והניסיון שלנו לנסות ולהספיק כמה שיותר אכן הסתיים בשריר תפוס שריתק אותי לאזור המלון ביומיים האחרונים והכריח אותי קצת לנוח.
נחתנו בפלנטה הזו הישר מהאנוי הסואנת, וכשהגחנו מהאדמה אל פני הקרקע הדבר הראשון שבלט לנו היה השקט ברחוב. שקט שאינו פרופורציונאלי לכמות האנשים ההולכים ברחוב ולכמות הרכבים הנוסעים בו. והפעם האוזניים שלי אפילו לא נסתמו בטיסה.
הדבר השני יוצא הדופן היה הניקיון ברחוב, דבר שיפן ידועה בו. הכביש עצמו היה מבריק. כביש נקי עם מכוניות שקטות. תענוג.
שניה לפני כן היינו בעיר הכי רועשת ומבולגנת שראיתי בחיי (טוב אולי בעצם השניה אחרי דלהי). עיר שלמה ללא מעברי חצייה נורמליים, ללא מדרכות, עם המון אוכל ברחוב ועם צפירות לרוב. אפשר להגיד שטוקיו היא בדיוק כל מה שהאנוי לא. או להיפך.
כמובן שגם היינו בכל הרחובות והצמתים המפורסמים של טוקיו, לקחנו סיורים מודרכים, ביקרנו בכמה מקדשים, תערוכות ופארקים, וטעמנו מהמטבח היפני המעולה.
אבל החלק שהכי נהניתי ממנו, כמו בכל עיר, היה להתבונן במרחב הציבורי. האדריכלות, הרחובות והאופרציה של עיר עם אוכלוסייה של מדינה - 37 מיליון בני אדם. איך בכלל מכילים את כל האנשים האלה?
עם כמות כזו של אנשים לא פלא שנאלצנו לעמוד בתורים לכל דבר אפשרי, כולל למסעדות. ולא פלא שקשה היה לי למצוא מקום בסטארבקס.
כן, אני יודעת שאני בטוקיו וזה קצת אבסורד לשבת בסניף הקפה האמריקאי הפופולארי, אבל זה שהתיישבתי כאן בשמחה רבה, שלא לומר בייאוש - יכול רק להצביע על שני הדברים שהכי קשה לי איתם בעיר המאגנה - הקפה הגרוע וכמות האנשים המטורפת שיש בעיר הזו.
הרגליים שלי היו גמורות אחרי פחות מחמישה ימים. התנחלתי בסניף הקפה הזה לשעה וחצי, כשבכל פעם שלקוח חדש נכנס כל צוות העובדים מברך אותו יחד בברכת שלום. הם ממש אומרים “שלוש ארבע ו..” וקוראים במקהלה. אותו הדבר קורה כשהלקוחות עוזבים את המקום. וזה קורה בכל מסעדה בעיר.
המאנגה פה חזקה מאוד, היא ממש חלק מהחיים. היום למשל, אכלנו ברשת מקומית של קארי יפני (טעים!) והבחנו שכל הסועדים על הבר קוראים ספרי קומיקס יפניים תוך כדי אכילה. מסתבר שבמקום יש ספרייה עם כמה מאות ספרים שאפשר להשאיל בזמן האוכל (ושסימני הקארי כבר ניכרים עליהם).
אבל את אותם אנשים מחולפים ניתן למצוא גם במקומות עצומים למשחקי וידיאו שהם בעצם סוג של קזינו יפני, ובחנויות ענק שכל מה שיש בהן זה המכונות האלה שמכניסים מטבע ומנסים לשלוף איזו בובת חתול. ואז קצת יותר קשה להסתכל עליהם כאנשים רציניים.
טוקיו, היית מעניינת, גרפית, עמוסה מידי וקצת קשה לעיכול.
התחנה הבאה - קיוטו.
