אחרי 12 ימים באחת הערים העמוסות והרועשות בעולם אני יכולה להגיד ששבועיים בהאנוי הם הרבה זמן. אבל אני גם יכולה להגיד שניצלנו את הימים האלה לדברים מעניינים – לניסוי תזונתי ולתרגול פנימי. 

על התרגול הפנימי לא ארחיב, רק אגיד שהיה לי מאוד מאתגר למצוא פינה שקטה בתוכי, כשאין אף פינה שקטה פיזית בעיר הזו. בין המוני אנשים, צפירות, אופנועים ומדרכות עמוסות. אז למי שרוצה לתרגל סטואיות זה מקום מומלץ מאוד.

על הניסוי התזונתי שלנו

כשעזבנו את צ'אנג מיי, סיכמנו שהגיע הזמן לניסוי תזונתי חדש. אחרי שנתיים של תזונה ללא פחמימות (יותר מדויק  Slow Carbsׂׂׂ) + יום חטאים (Cheat Day) אחד בשבוע החלטנו לעלות הילוך ולנסות דברים משהו קצת יותר הרפתקני – צומות. 

הדיאטה הזו מבוססת על ארוחה אחת ב-24 שעות, וידועה בשם OMAD – One Meal a Day. יש כל מיני דרכים לעשות את זה והמון תיאוריות והסברים פיזיולוגיים. אחרי למידה קצרה של הנושא החלטנו ללכת על זה.

היום סיימנו את הצום ה-3 שלנו במהלך 7 הימים האחרונים, וטרם החלטנו אם זה משהו שאנחנו מתכוונים לאמץ להמשך, אבל הנה המסקנות עד כה:

תחושת מסוגלות והצלחה נפלאה. אחד הדברים שהכי "מפחידים" אותי זה לא לאכול. אני תמיד צוחקת על כך שבגלגול הקודם כנראה לא היה לי מספיק אוכל. לכן כשהרעיון לדיאטה הזו עלה שללתי אותו על הסף. 

אבל ככל שהתעמקתי בזה, השתכנעתי שאין מה להפסיד. ננסה, מה יכול להיות. גוף האדם יכול לשרוד 3 שבועות ללא מזון, אז 24 שעות בטח לא יכולות להזיק. 

הנטייה הראשונית שלי ושל הרבה אנשים היא לשלול על הסף דברים שנשמעים 'חריגים', לא מקובלים ו'קיצוניים'. אבל קיצוניות היא רק דבר יחסי, ומי בעצם קובע מהו הקיצון? 

המטרה הייתה קודם כל לעבור את הצום הראשון ולראות איך זה מרגיש לגוף. שנינו הופתענו כמה זה לא היה קשה וכשסיימנו את הצום הייתה בנו תחושה נפלאה של מסוגלות.

ארוחת הבוקר של שבירת הצום
נהנית מכמעט קפוצ'ינו הבוקר, בבית קפה וינטאז'

יכולת ריכוז גבוהה ופרודוקטיביות יוצאת דופן. כשתכננו מה נעשה ביום של הצום, הבנו כמה שסדר היום שלנו נסוב סביב הארוחות ומחולק על פיהן. 

השעות הכי פרודוקטיביות שלנו לעבודה הן בדרך כלל בבקרים. אחרי ארוחת הצהריים לרוב נופלת עלינו עייפות ואנחנו מוכרחים לשים את הראש. והצהריים כבר מתנהלים בקצב הרבה יותר עצל. 

משיעורי הבית שעשינו על כל מיני סוגים של דיאטות, קראנו שאנשים בצום מדווחים על יכולות ריכוז גבוהות במיוחד. החלטנו לנצל את היום לעבודה ולבחון את זה על בשרנו.

בצום הראשון היה לי קשה להעביר את הזמן בעבודה, ויכולת הריכוז שלי לא הייתה מדהימה. של ירון דווקא כן. אבל בצום השני והשלישי, התמקמנו בסניף הסטארבאקס הקרוב ונכנסנו לסשן של 9 שעות עבודה רצופות (!). אני לא חושבת שאי פעם עבדתי כמות שעות כזו ברצף.

מה שמדהים היה שיכולת הריכוז שלנו נשמרה גבוהה לאורך כל הזמן הזה. ולמעט תחושת רעב סטנדרטית בין ארוחות, שעברה אחרי הצהריים – הרגשנו מצוין.

קפה לא כל-כך טעים ובלי חלב כמובן. 9 שעות בסטארבאקס

שינה מעולה ויקיצה מוקדמת וחדה. עוד אחד מהחששות שלי לגבי הצומות היה הלילה. פחדתי שעם בטן מקרקרת לא אצליח לישון טוב. ולילה לא טוב מבחינתי = יום לא טוב לאחריו. 

אבל הופתעתי שקרה בדיוק להיפך – בכל הלילות שבהם צמנו, שנינו ישנו מעולה והתעוררנו חדים, בלי רצון להמשיך לנמנם. 

ומה הצדדים הפחות טובים?

בהיבט הפיזי, חשתי מעט חולשה בערבים. לא משהו דרמטי. ניצלנו את זה לפעילויות רגועות כמו הליכה נינוחה מסביב לאגם עם כוס תה או צפייה בסרטים דוקומנטריים על מלחמת וייטנאם. 

בהיבט החברתי, זה קצת הגביל את אופציות היציאה והבילוי, אז דאגנו לא להיפגש עם אנשים בימים האלו. אבל בעצם, גם ככה אין לנו פה כל-כך עם מי לצאת כך שזו לא באמת הייתה בעיה.

אז מה הלאה?

עוד קשה להגיד. בסך הכל עבר שבוע וטרם החלטתי אם להמשיך עם הניסוי. גם אין עוד תוצאות נראות לעין כמובן, אבל אני כן יכולה להגיד שלהיות במצב של ניסוי מרגיש נהדר, מעניין ומרגש. אני ממליצה לכולם לערוך ניסויים*, לאו דווקא בתזונה.

מה הקטע של להיות במצב ניסוי ומה הרציונאל? על כך בדקה למחשבה – להיות הנסיינים של עצמכם.

מחכה כבר לניסוי הבא!

*חשוב! 
אני לא תזונאית או דיאטנית ואין לראות בדברים שאני כותבת המלצה בתחומים האלו. כל ניסוי שתבחרו לעשות הוא באחריותכם האישית. (ומומלץ להתייעץ עם רופא או איש מקצוע).