לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זו רק זווית אחרת של התבוננות על החיים, ואז הכל מסתדר. 

התובנה הכי גדולה שלי בחיים הגיעה בעקבות ניסוח קצת שונה של שאלה מהותית. 

שאלה שגרמה לי להבין מה עושה לי טוב. שאלה שהביאה אותי להתפטר ממשרת החלומות שלי ולבחור בסגנון חיים קצת אחר. 

זהו הסיפור המלא על התסכול המתמשך שחוויתי בקונפליקט בין קריירה לאורח חיים.

או אם תרצו:

איך דווקא ברגע שמצאתי את משרת החלומות שלי – החלטתי להתפטר ובחרתי בחופש

7 דקות קריאה

להאזנה לפוסט המלא:

עכשיו הייתי כבר ממש מיואשת. 

"אם פה לא טוב לי, במשרת החלומות שלי, איפה כן? מה דפוק בי?"
האם זה מה שמדברים עליו כשמאשימים את דור ה -Y המפונק בחוסר יכולת להתמיד במשהו? בלעשות קצת ויתורים? בלעבוד קשה?

אבל כנראה שלחיים היו תכניות אחרות עבורי. והם לא כללו את מסלול הקריירה מקובל.

————–

הבוקר הילדים חזרו לבתי הספר בקייפטאון.
נגמר להם החופש הגדול של כריסטמס והשנה החדשה. 

בדרך לקפה של הבוקר, במעלה הרחוב השקט שלנו בסי פוינט, ראיתי את הילדים עם התלבושות האחידות בחצר בית הספר. קבוצות קבוצות של תלמידים, כשעל פניהם התרגשות של התחלה חדשה.

ניסיתי להיזכר בתחושה הזו, של הפסקות בבית הספר. זה אמנם היה כבר לפני כמעט 13 שנה, אבל אני יכולה להיזכר בתחושה המדויקת שקשה לתאר במילים. בתחושה הזו של התחלה חדשה במסגרת. 

זה תמיד היה אותו דפוס אצלי – בבית הספר, בצבא, בלימודים באוניברסיטה ובעבודה כשכירה.

שלושה החודשים הראשונים תמיד מלהיבים למדי. פוגשים אנשים חדשים, מכירים תחום חדש לגמרי, ועקומת הלמידה היא מטורפת. כל יום לומדים משהו!

אני זוכרת איך התלהבתי משיעור הרישום הראשון בלימודי האדריכלות.
מהחברות החדשות בקורס המדריכות בצבא.
מהמשרה הראשונה שלי באדריכלות. 

כל יום חזרתי בהתלהבות וסיפרתי לירון מה למדתי על מעקות ועל מדרגות ומרפסות והוא גייס את כולו כדי לשדר לי שזה מעניין אותו.

אבל אז, אחרי אותה תקופת התרגשות של התחלה, מגיעה תמיד אותה תחושה. 

אותה תחושה שעלתה בי היום כשעברתי ליד התלמידים ביומם הראשון ללימודים. 

אותה תחושה שכל יום ראשון אני מנסה להיזכר בה בכוונה, כדי להעריך את החופש שלי. התחושה שאני חייבת להופיע באותו מקום, באותה שעה.

יום יום. 

התחושה שמישהו אחר מחליט לי על הזמן ועל המרחב. 

מחליט מתי אגיע בבוקר ומתי אוכל לחזור הביתה.
מתי עליי לשהות בחדר סגור ומתי אני רשאית לצאת לאור הטבעי, לשמש.. 

התחושה שמישהו קוצב לי את הזמן לארוחת הצהריים, מקציב לי ימים ספורים בשנה לחופשה, וקובע מתי עליי לחזור ממנה. 

התחושה הזו מאפיינת את כל המסגרות שהייתי בהן אי פעם – תחושה שמישהו כופה עליי זמן ומקום שלא בחרתי בו. והתחושה הזו מעוררת בי תמיד מועקה בחזה, והרגשה של חוסר אונים קשה.

———

לאורך השנים, הרגשתי שמשהו קצת לא בסדר בי. מהצד נראה שכולם מסביבי מתאקלמים במסגרות, מצחקקים עם הקולגות, מסורים למסגרת, מתכננים את הזמן המועט שניתן להם מחוץ למסגרת, שמחים עם מה שיש.

עד שב-2016, בטיול לדרום מזרח אסיה של אחרי התואר באדריכלות, קראתי את הספר 4 שעות עבודה בשבוע (The 4-Hour Workweek), של טים פאריס. 

הרגשתי שזה פגע בול להשקפה שלי, וזו הייתה הרגשה נפלאה. הרגשתי שנחשפתי למשהו מהפכני שיפתור את בעיית הפחד ממסגרות שלי. חשבתי שפיצחתי את הנוסחה.

התכנית הייתה לחזור לארץ, להתקבל למשרד אדריכלים ותוך זמן קצר לרדת למשרה חלקית. עוד לפני שנכנסתי ל"שוק העבודה" חשבתי שאין שום סיבה לעבוד 9 שעות ביום.

אבל התכנית שלי לא עבדה כמו שרציתי. המשרד לא רצה שאוריד בהיקף השעות, גם לא במחיר של ירידה בשכר. שום דבר לא עזר. גם לא הסברים רפואיים.
וכך מצאתי את עצמי מתפטרת מהמשרה הראשונה שלי אחרי 9 חודשים בלבד.

אבל לא ויתרתי על הרעיון למשרה חלקית.

החלטתי שבמשרה הבאה שלי מראש אעמוד על היקף שעות מצומצם. התחלתי ממש "לעבוד בזה".

פיתחתי שיטה שבה לכל ראיון שאני מגיעה, אני מצליחה לשכנע את המעסיקים לקבל אותי למשרה חלקית, בתנאים שלי. ואכן התקבלתי לכל המשרדים שרציתי. 

*כך התקבלתי לעשרות מקומות עבודה במשרה חלקית

אבל שום משרה לא הלהיבה אותי. המחשבה על לשבת במשרד ולשרטט באוטוקד רוב היום, כיבתה אותי. 

הייתי מגיעה לראיון ורואה את יתר העובדים שיושבים עם עיניים כבויות וגב שפוף מול המחשב ורק רציתי לברוח. השיא היה כשהתחלתי לעבוד במשרד מסוים וכבר למחרת הודעתי להם שזו הייתה טעות, שאני לא מגיעה יותר… פאדיחה.

כל תהליך החיפוש הזה מאז ההתפטרות הראשונה, ארך 8 חודשים. וכלל עשרות ראיונות במשרדים.

הרגשתי אבודה, חשבתי שלא אמצא שום משרה שמרגשת אותי בתחום. 

בזמן הזה התחלתי לכתוב בלוג על עירוניות וזה כל מה שרציתי לעשות כל היום – לכתוב על ערים. 

פתאום הבנתי שזה בעצם מה שמעניין אותי בתחום הרחב שנקרא אדריכלות. החלטתי לחפש משרה בתכנון ערים על אף שזה עלה לי במחיר של לוותר על ההתמחות באדריכלות. 

ומצאתי.

מצאתי את משרת החלומות שלי. 

זה היה בדיוק מה שרציתי לעשות – לחשוב, לכתוב ולתכנן איך הערים שלנו בארץ יכולות להיות טובות יותר. משרה שממש איפשרה לי להשפיע. בלי שרטוטים באוטוקד, בלי עבודה אפורה. ובנוסף לכל זה – במשרה חלקית ובמשכורת גבוהה יותר מכל מה שהוצע לי במשרדי האדריכלים.

בחודשים הראשונים הייתי בעננים. 

לא היה לי אכפת לבלות מעל שעה ביום בנסיעה בין יפו לצפון תל אביב. לא היה לי אכפת שמה שירון ואני עושים מהצד, במכירות באינטרנט, מכניס לנו הרבה יותר מהמשכורת שלי. 

הכסף לא היה שיקול. מבחינתי הייתי בדיוק במקום הנכון. עושה את מה שהכי מעניין אותי, והכי מספק אותי.

אבל אז זה שוב הגיע. 

אותה תחושה מוכרת מהעבר. תחושת המועקה שלקחו לי את החופש. 

פתאום שמתי לב שמנהלת המשרד מביטה בשעון בכל פעם שאני מגיעה בבוקר, ובכל פעם שאני יוצאת וחוזרת מהפסקת הצהריים. שמצפים שאשאר שעות נוספות. שמחליטים עליי, על הזמן והמרחב שלי.

הכאבים ביד חזרו, תחושת המחנק חזרה להציף.

עכשיו הייתי כבר ממש מיואשת. 

לאט לאט דעכתי במשרד. העבודה עצמה כבר לא ריגשה אותי, הגעתי בבוקר ורק חיכיתי לשעה שלוש שאוכל לחזור הביתה, לכתוב ולעבוד על העסק המשותף של ירון ושלי. 

כך זה נמשך עוד חודש, חודש שבו מיום ליום שנאתי את ההליכה למשרד. 

כבר התחלתי לתכנן את היציאה.

המזל הוא, ששנה וחצי קודם לכן ירון ואני התחלנו להכניס כסף באמצעות האינטרנט, ממכירות. ובאותה תקופה שפלה במשרד, העסק הכניס לנו הרבה יותר מהמשכורת שלי, כך שהחרב הכלכלית לא הייתה לי על הצוואר. 

המכירות באינטרנט לא עניינו אותי באותה תקופה, עירוניות כן. אבל העבודה דרך האינטרנט יכלה לשחרר אותי מהמסגרת שכל כך שנאתי. לתת לי את החופש שייחלתי לו.

בחרתי בחופש.

תוך 4 חודשים עזבתי את משרת החלומות שלי בתכנון ערים. 
חזרתי לכתוב ולעבוד על עסק המכירות המשותף.
כתבתי על עירוניות, והתחלתי לכתוב גם על חופש. על חיים חופשיים.
כתיבה היא קודם כל תרפיה עבורי.

 

עבדתי יחד עם ירון על עסק המכירות. רק שהפעם, בניגוד לחיפוש אחר "משרת החלומות", עבדתי כדי להשיג את החופש הפיזי שלי, ולא כדי לחפש את הסיפוק בעבודה. 

ואכן לא כל העבודה הייתה מרגשת ומספקת. חלקה הייתה טכנית למדי. 

ולא הכל היה ורוד בחופש הזה.

אפילו שבבוקר יכולתי לעשות הליכה ליד הים, לישון צהריים, ולעבוד איפה שבא לי, הרגשתי חוסר במשהו.

לקח זמן עד שגיליתי עניין בכל עולם העצמאות הזה, שאנשים אוהבים לקרוא לו "יזמות", ושלפעמים נראה כל כך זוהר ומושך מבחוץ.

אבל לפחות הייתי חופשייה. 

ואז הייתה לי הארה לגבי עצמי – 

זה לא מה שאני עושה. זה האיך. איך אני חיה

כלומר, אם אני צריכה לבחור בין לעשות את מה שהכי מעניין, מספק ומרגש אותי לבין אורח החיים והאופן שבו אני חיה, אני בוחרת קודם כל באורח החיים. 

את השאר כבר אמצא אחר כך.

האפשרות לעבוד דרך האינטרנט ולייצר לעצמי את הכנסה, מאפשרת לי את אורח החיים הזה.

בתוך התחום הזה של "עבודה דרך האינטרנט" אני מחפשת ומוצאת את מה שהכי מלהיב ומספק אותי. מי בכלל חשב שאהנה לבנות "פאנלים" (Funnels ולא פאנלים של בניין :))

אני מחפשת ומוצאת איך להפוך את הכתיבה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ולא רק כתחביב. אני מחפשת ומוצאת איך לחיות באורח החיים שאני בוחרת וגם לעשות את מה שאני אוהבת ואפילו לקבל על זה כסף.

כן, אני אני לא מוכנה להתפשר, אני רוצה את הכל. כי חיים פעם אחת, וכדאי שזה יהיה מדהים, לא?

הבחירה הזו קודם ב-"איך" ורק אז ב"מה", גרמה לי ללכת בדרך אחרת מהמקובל.

זו דרך של חיפוש, התנסות וטעיה. לעיתים קרובות זה חיפוש על דרך השלילה. 

זו כנראה הדרך הארוכה יותר יותר, הפופולארית פחות, אבל זו הדרך שלי.

וזה עובד.

כבר שנה וחצי שלא היה יום אחד שהייתי במקום שאני לא רוצה להיות בו.
אין לי יותר את תחושת המועקה הזו, כי אני מרגישה חופשיה.

 

ומה לגבי הקריירה באדריכלות אתם שואלים?

עדיין קשה לי להגיד בוודאות שלא אעסוק בזה בעתיד. בעיקר בגלל העלות השקועה. אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות –

ה "מה" שאני עושה יכול להשתנות, וזה בסדר.
עבורי מה שקובע, הוא קודם כל ה-איך. 

הפוסט הזה מוקדש לחבר יקר שהלך לעולמו בטרם עת. היה לנו קשר מיוחד, על אף שהיה בגיל של אבא שלי. לפני שנסעתי לגור בפאריז אחרי הצבא, הוא קנה לי את הספר "ההרצאה האחרונה", ובהקדשה שכתב לי, היה הציטוט הזה של רוברט פרוסט.

Two roads diverged in a wood and I – I took the one less traveled by, and that has made all the difference.

– Robert Frost

תודה ג'ונס, שעודדת אותי לבחור בדרך האחרת.

"כבר הרבה זמן שאני רוצה לעשות שינוי…"

אולי כבר חשבת בעבר על הרעיון לחשב מסלול מחדש, אבל משהו עצר בעדך. 

אולי נדמה לך שזה כבר מאוחר מידי כי כבר השקעת שנים במשהו אחר? או שעודף האפשרויות רק מבלבל אותך? אולי זה הפחד להתחיל עוד משהו ולגלות שזה לא זה? ואולי פשוט לא היה מי שיכווין אותך וייתן לך את הביטחון ואפילו האומץ להתחיל להגשים את החלומות שלך.


בדיוק בשביל זה הקמנו את התכנית – חישוב מסלול

כדי למצוא ביחד איתך את הכיוון שלך, את מה שבאמת מעניין אותך לעשות.
כדי לעזור לך לגבש תכנית ולהתחיל לנווט בעצמך לאן שחלמת להגיע.

אם מעניין אותך לשמוע עוד אפשר לקרוא על התכנית בהרחבה כאן

פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך:

5 תפיסות שכדאי להשתחרר מהן כדי לא לפספס את החיים

למה החלטנו להפוך לנוודים דיגיטליים ואיך הוצאנו את זה לפועל

לזרוק רעיון נועז לאוויר

כל הדרכים לעשות כסף באינטרנט – עושים סדר בבלאגן

19 דברים שלמדתי ב-2019 השנה הראשונה למסע הנוודות הדיגיטלית שלנו