סייגון, או הו צ'ין מין, היא עיר מטורפת. שונה לגמרי מצ'אנג מאי השלווה. זו עיר של כמעט 9 מיליון תושבים, יותר ממדינת ישראל.

מידי יום פוקדים את העיר כ- 8.5 מיליון אופונעים וקטנועים (!!) ובניגוד לצ'אנג מאי (שבה פחות מ-150 אלף תושבים), הם לא מהססים לצפור. 

הצפירות פה הן אמנם לא הצפירות של הצופר הישראלי חסר הסבלנות, אלא צפירות אזהרה וסימון, אבל עדיין, לא פשוט שלא לצאת מהשלווה עם 8.5 מיליון אופנועים צופרים.

אפשר להגיד שהמעבר שלנו מצ'אנג מאי לפה, הוא די חד, ורועש.

אז איך עם כל זה אנחנו לא רק מתמודדים, אלא ממש נהנים מהתקופה שלנו בכאוס של סייגון? 

בשביל שנהיה מסוגלים להינות, היינו חייבים לעשות שינוי בעצמנו ובאורח החיים שלנו.

 

ירון קורא לרחוב הזה "השדרה החמישית" וזה אחד הרחובות היותר מסודרים של סייגון מבחינת מדרכות להולכי רגל

בסבב הקודם שלנו בוייטנאם במרץ האחרון, אחרי שבועיים בהאנוי, הרגשתי שאני צריכה לברוח. שאני צריכה את הפינה השקטה שלי. ולא היה לי אותה.

(עוד על האנוי תוכלו לקרוא כאן – האנוי! עיר ללא מנוחה)

הפעם, ניגשתי לעיר הזו בגישה אחרת, וזה עשה את כל ההבדל.

אז אמנם השהייה שלנו פה מראש מוגבלת לחודש וחצי, והידיעה הזו בהחלט עוזרת לגישה החדשה שלנו להצליח. אבל חודש וחצי יכולים להיות המון זמן במקום כזה. אז מה הגישה?

לשחרר את ההשוואות למקומות אחרים, ולחבק (to Embrace) את אורח החיים החדש. פשוט ליהנות מהשינוי.
במקום לנסות להתאים את המקום לצרכים שהתרגלנו אליהםלהתאים את אורח החיים שלנו למקום החדש, לסטטוס החדש. נדמה לי שזה עיקרון שיעבוד נכון בכל שינוי בחיים, ולאו דווקא בדילוג בין מדינות בעולם.

ואיך זה בא לידי ביטוי באורח החיים שלנו?

קודם כל דאגנו לבחור את המיקום שהכי מתאים לצרכים שלנו. לא בתוך כל ה"בלאגן" של מרכז העיר (כמו שעשינו בהאנוי), אבל כן בשכונה עם המון בתי קפה, מסעדות, קרבה לפארק, חדר כושר וכו'. 

*צפו לטיפ נחמד – איך לבחור אזור לינה בעיר שאתם לא מכירים, בניוזלטר הקבוע של שישי 🙂

דבר שני, שינינו קצת את שגרת היום והשבוע שלנו. ואם אתם עוקבים אחרינו תקופה, אז כמו שכבר הספקתם להבין אנחנו אוהבים שגרה ורוטינות. 

כך נראה שבוע טיפוסי שלנו בגדול:

רוטינת הבוקר שלי

חזרתי לפתוח את הבוקר במדיטציה שמתאימה לי (אגב, אני לא חושבת שיש דרך אחת לעשות מדיטציה). זה כולל קצת נשימות, התבוננות פנימה, כיוון המיינדסט ליום החדש והכרות תודה לדברים שיש לי בחיים. 

זה לא אורך יותר מעשרים דקות וזה משנה לי את כל היום. 

לאחר מכן, ארוחת בוקר בבית שכוללת קפה וייטנאמי שאני מכינה בכלי הוייטנאמי המיוחד להכנת קפה. (קניתי בפעם הקודמת בהאנוי ומאז זה הולך איתי לכל מקום). ודייסת קוואקר עם בננה וחלב שקדים. יאמי.

עיר חדשה. נוף חדש. רוטינת בוקר חדשה גם כן

פותחים יחד את היום בקפה שני כמו מקומיים

בסביבות תשע וחצי אנחנו יורדים למטה, ל"פלאצה". שזו כיכר קטנה ללא תנועת אופנועים (מצרך נדיר מאוד!) ממש מתחת לדירה שלנו, ויש בה 4 בתי קפה שתמיד מלאים במקומיים.
 
שם אנחנו שותים את הקפה השני שלנו, מדברים על החיים, ומתכננים את היום.
 
עניין הקפה דרש מאיתנו פתיחות גדולה לשינוי. כמו רוב האנשים בעולם, גם אנחנו רגישים לאופן שבו מכינים לנו את הקפה. ואחרי שהתרגלנו לקפוצי'נו בסטנדרט תל-אביבי לפחות (בצ'אנג מאי הפכנו מפונקים מאוד), זה לא היה פשוט.
 

כל הניסיונות שלנו לבקש קפה עם חלב רגיל וללא סוכר, כשלו. או שקיבלנו קפה קר עם חלב מרוכז, או חם עם חלב בועתי ומתוק, ולפעמים קיבלנו פשוט כוס חלב קר ומתוק עם קשית.

החלטנו לזרום עם האספרסו הבטוח והתה. והמקומיים כבר יודעים מה להביא לנו.

ככה שותים כמו מקומיים בסייגון - על כסאות חוף קטנטנים על האספלט, ורצוי בכפכפים. הקפה מוגש חזק מאוד, תמיד מלווה בתה קר או חם. תלוי בקפה שהזמנתם.
ה"פלאצה". הוייטנאמים לא עשירים, אבל נראה שהם בהחלט יודעים להינות מהחיים

עובדים בבתי קפה מערביים או מהדירה

מכיוון ש"המשרד" שלנו נודד בין בתי קפה בעולם, איכות בתי הקפה הפך לקריטריון מרכזי בבחירת מקום המגורים שלנו.

מבחר ואיכות בתי הקפה בסייגון, אמנם טובה יותר מאשר בהאנוי, אבל לא מתקרבת להיצע של צ'אנג מאי. לא מבחינת הנוחות של הישיבה, המיזוג, מהירות האינטרנט וכמובן הקפה עצמו. 

אבל במקום להתבאס ולהשוות, פשוט צמצמנו את זמן העבודה מבתי הקפה ועברנו לעבוד יותר מהדירה.

בתי הקפה המערביים בסייגון חולשים על בניינים שלמים, לעיתים קרובות על שלוש קומות והעיצוב מושקע. לא ברור איך מחזיקים מקום כזה רק מהגשת קפה ב-7 שקלים לכל היותר
דירתנו החמודה מורכבת מסלון שהוא גם מטבח, מחדר שינה שמשמש לעבודה ומרפסת מתוקה שבה אנחנו סועדים. אנחנו נהנים מניקיון, החלפת מגבות ומצעים, שירותי כביסה ואספקת מים על בסיס יומי ולכן לא מתלוננים.

אוכלים הרבה בבית או במסעדות יפניות

את המטבח היפני התחלנו להעריך רק אחרי שחזרנו מיפן במרץ האחרון. גם בצ'אנג מאי וגם פה יש כמות מפליאה של מסעדות יפניות ברמה גבוהה. 

המחירים כמובן הרבה הרבה יותר גבוהים ממחירים המסעדות המקומיות, אבל כשזה נוגע להזנה שלנו אנחנו לא מתפשרים. האוכל הוייטנאמי ידוע כטעים, אבל הוא גם מלא בסוכר, פחמימות ו-MSG (מונוסודיום גלוטמט שמשתמשים בו כמו בכמויות עצומות במזרח).

ואחרי תקופה של כמה חודשים במצטבר בוייטנאם, אנחנו מבינים גם את סטנדרט ההיגיינה המקומי ומעדיפים לא לבחון את חסינות הקיבה המערבית שלנו.

הרבה סשימי, סושי ואודון. צהריים באחת היפניות בשכונה שלנו

הליכת ערב בפינה הירוקה שלנו בעיר

אחד היתרונות הגדולים פה, הוא הקרבה שלנו לרצועה הירוקה לאורך הנהר. בשעות הערב המוקדמות היא הופכת לטיילת שוקקת. למקומיים יש מודעות גדולה לתנועה וספורט. הגברים חובבי גופיות סבא והנשים מעדיפות הליכות עם חברות בפיג'מות.
 
הצטרפנו לטרנד, ואמנם אנחנו עוד לא מעיזים לצאת בפיג'מה ולירון אין גופיות סבא במלתחה, אבל זו השעה שלנו (ביחד או בנפרד) לנקות את הראש, להזיז את הגוף ולדון ברעיונות חדשים.
לא מפסיקים להפתיע. אין להם חיים פשוטים, אבל הם מקרינים המון שמחה והומור

מתאימים את שגרת האימונים לתנאים בשטח

אם אתם עוקבים אחרינו, אתם כבר יודעים ששגרת אימונים זה אחד הדברים החשובים לנו. ולכן לפני שאנחנו מגיעים למקום חדש אנחנו בודקים את היצע חדרי הכושר. זה תנאי הכרחי מבחינתנו לבחירת מקום.

אז כבר ביום הראשון שלנו פה עשינו סבב היצע חדרי כושר, ומצאנו את המועדף עלינו. העניין הוא שמזגן הוא לא חלק מהאבזור בחד"כ, ובשעות שאנחנו רגילים להתאמן באמצע השבוע – אחרי הצהריים המאוחרים, חדר הכושר מפוצץ והאוויר הופך לעניין בעייתי מאוד.

לכן החלטנו שאנחנו מתאמנים רק בבקרים, כשאין כמעט אנשים ויש אוויר. גם זה הצריך "לחבק" את השינוי, כי כבר הבנו בעבר שהבקרים באמצע השבוע הם הזמן הכי טוב לנו לעבודה, ואימון בתחילת היום עשוי לבוא על חשבון עבודה בהמשך. 

לכן צמצמנו את האימונים בחד"כ לפעמיים בשבוע, בוקר אחד באמצע השבוע ובוקר אחד בסוף השבוע.

אני אוהבת לראות את השוני בתרבות האימונים בעולם. בחדרי הכושר בוייטנאם אוהבים לתלות תמונות של Body Builders מערביים בלבד. האם זה המושא שלהם?

בסוף השבוע (כרגיל) מתפנקים יותר מבדרך כלל

נדמה לי שאפשר להכתיר את התקופה שלנו בסייגון כאחת הפרודוקטיביות שלנו. ולמרות שרוב הזמן בא לנו לעבוד ולהניע דברים, אנחנו ממשיכים להקפיד על שגרת סופשבוע-מנוחה והתפנקות.
 
זה כולל את הצ'יט דיי המפורסם שלנו, שנפתח במאפייה משובחת שגילינו בעיר ואנחנו נוסעים אליה במיוחד כל שישי בבוקר, כאשר אנחנו מקפידים "לטעום" כמה שיותר מאפים.
 
זה כולל גם את מסורת השישי-הודית. פותחים שולחן במסעדות ההודיות הכי טובות בעיר ולא שוכחים לקדש על הבירה. 
 
ולאחרונה אימצנו גם את המסעדה היוונית-וייטנאמית הזו לשבת בצהריים אחרי האימון.
מטבח יווני בוייטנאם. מסתבר שיש דבר כזה ויש גם מוסקה וציזיקי מדהים
בתור חובבת מאפים ששגרה בפאריז שנתיים וחצי, יש לי סטנדרטים. המאפייה הזו היא אחת המשובחות שיצא לי לאכול בהן בעולם. היא נקראת Tous Les Jours

אז האם נחזור לפה?

נשאר לנו עוד שבוע בסייגון, וכמו תמיד אנחנו שואלים זה את זו האם נחזור לכאן.
 
התשובה היא כן.
אנחנו לגמרי רואים איך סייגון משתלבת בסבב הבא שלנו במזרח אסיה, לא לתקופה ארוכה, אלא לתקופה בסגנון הזה של חודש וחצי. 
 
וייטנאם היא מדינה שנכנסה לנו ללב. האנשים, האופי של המקום, התרבות, הריחות והקסם שאין בשום מקום אחר.
 
בעוד שבוע נגיע לתחנה האחרונה שלנו בדרום מזרח אסיהטאיוואן
 ואז יגיע הזמן להמשיך הלאה, ליבשת הבאה… ניחושים?
 
אם אתם נהנים מהבלוג, המשיכו לעקוב אחרינו, גם בפייסבוק או באינסטגרם, והצטרפו לניוזלטר שלנו כדי לקבל המלצות קונקרטיות על דברים מעניינים שנחשפנו אליהם לאחרונה. רק דברים טובים מובטחים 🙂
 
דיווחים מטאיוואן בשבוע הבא!