הייתי באמצע לספר לה את סיפור היציאה המדופלם שלי אל עבר החופש,
על איך שהייתי נחושה לחמוק ממירוץ ה-9-5 ולפתח קריירה אדריכלית בתנאים שלי,
ואיך כשהתכנית נתקלה בחומה, החלטתי לשחרר את האדריכלות
ולצאת לחפש את החופש האמיתי שלי תוך כדי מסע נוודות דיגיטלית בעולם.
ותוך כדי שאני מספרת בגאווה, אני לא יודעת אם היא קלטה את זה,
אבל משהו בתוכי נחמץ, העציב.
הביקורת העצמית הכתה בי חזק –
מה קרה לך?? ומה קרה לאותה גיבורת חופש שהיית?
עבר זמן מאז סיפרתי סיפור באופן הזה, בעל פה, מול מישהו אחר.
בערך הזמן שעבר מאז הסרטון האחרון לערוץ היוטיוב שלי, שנזנח.
הוא נזנח יחד עם הכתיבה לבלוג, עם הכתיבה במדיות החברתיות,
עם התוכן שיצרתי עבור העולם מעבר אליי.
הוא נזנח עם יחד עם עשייה שסיפקה אותי ונתנה לי משמעות גדולה.
זה קרה בקורלציה ישירה להפיכה שלי לאמא בפעם השניה,
אחריה יצאתי לתקופה של תהייה, בלבול,
ושל ניסיון להבין מה איבדתי באני של פעם.
אבל עכשיו, ותוך כדי שאני מספרת לה את אחד מסיפורי ההצלחה שלי –
היציאה לנוודות דיגיטלית ועזיבת עולם השכירות לתמיד,
עכשיו היה לזה שם:
האומץ שלי הלך לאיבוד.
–
התחדשות
כָּזֶה הוּא הָעוֹלָם
מִילְיוֹן דְּבָרִים מוֹפִיעִים יַחַד
וּמִילְיוֹן דְּבָרִים נְסוֹגים
הַבִּיטוּ בְּצִמְחֵי הַבָּר
שֶׁהֵנֵצוּ לִזְמַן קָצָר וּפָרְחוּ בְּהָדָר
וְאַחַר כָּךְ שָׁבִים
לָנוּחַ בָּאֲדָמָה
אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַדְּבָרִים עוֹלִים
וְרוֹאֶה אוֹתָם נֶעְלָמִים
מַחֲזוֹרִיוּת שֶׁל לֵדָה וְשֵׂיבָה
יֵשׁ בָּהּ יֹפִי וְשַׁלְוָה
הַהִתְחַדְשׁוּת
הִיא בְּשָׁלוֹם עִם עַצְמָהּ
לְכָל הַדְּבָרִים יֵשׁ גּוֹרָל
מַחֲזוֹר הַגּוֹרָל קָרוּי נֵצַח
יְדִיעַת הַנֵּצַח קְרוּיָה בִּינָה
Tao Te Ching
אומרים ש-7 שנים זה מחזור של התחדשות בחיי אדם.
זה זמן של גדילה, שינוי וצמיחה משמעותיים בגזרות השונות בחיים האישיים שלנו.
אני לא יודעת כמה אני מאמינה בזה כנתון, אבל אני מאמינה במספרים, ובסימנים
או יותר מדויק, מאמינה בכוח שלהם לתמוך בתובנות שהגיעו מתוכנו.
עברו להם כמעט 7 שנים מאז יצאנו למסע הנוודות הדיגיטלית שלנו עם כרטיס בכיוון אחד.
7 שנים מאז שאורח חיינו השתנה לחלוטין, יחד עם פילוסופיית החיים שלנו שהובילה את השינוי,
הפילוסופיה מאחורי פרידום קפטיינס שבבסיסה חתירה לחופש מחשבתי כלכלי וגיאוגרפי.
כיום, אנחנו עדיין מתגוררים בחו״ל, מגדלים משפחה משלנו, מתבססים,
וממשיכים לחתור לחופש המחשבתי הכלכלי והפיזי שלנו.
אבל משהו בתקופה האחרונה גרם לי לחשוב שחסר לי עוד משהו,
מעין חופש מסוג אחר, פנימי יותר.
התחושה הזו הגיעה אחרי תקופה של תקיעות מסוימת, התכנסות,
מחשבות מחדש על סדר העדיפויות ועל הדברים שחשובים בחיי
שבמרכזם – העשייה האישית שלי.
עשייה שהיא לא האימהות, שהיא לא הפנאי בלבד.
עשייה שהיא מעבר.
עשייה שתרגש אותי להוציא החוצה.
ובנקודה הזו, לקראת מחזור התחדשות חדש, ולקראת שנה חדשה,
החלטתי שאני יוצאת למסע של חיפוש הדבר הזה שחסר לי כרגע,
מסע של התחדשות והשבת החופש או האומץ שעבד.
וכדי שהמסע הזה יצלח,
אני מאמצת לעצמי 4 אלמנטים חשובים:
עזרה ממישהו חיצוני מקצועי, שיעזור לי להגיע לתשובות מתוך עצמי.
כנות, הסרת מחסומים, והקשבה פנימית עמוקה, לעצמי.
הקשבה ורגישות לסימנים חיצוניים.
חמלה וקבלה של השינוי וההתחדשות.
ככה הם מופיעים בחיי כרגע:
“The first principle is that you must not fool yourself and you are the easiest person to fool.”
― Richard P. Feynman
–
1. עזרה חיצונית שתעזור לי להגיע לתשובות מתוך עצמי
מגיע שלב שחייבים להודות – כדי להתקדם צריך עזרה חיצונית.
אצלי ההבנה הזו הגיעה כמה חודשים מאוחר מידי,
אחרי שניסיתי ״לצאת מהבוץ״ בכוחות עצמי, והבנתי שאני נמצאת בסוג של תקיעות.
הבנתי שיש לי שאיפות ומשאלות לב שאני לא מוציאה לפועל,
שאני רוצה מאוד דבר כלשהו, אבל לא פועלת או לא מצליחה לפעול כדי להשיג אותו,
והכי גרוע – שאני צפה לי בזרם חיי היום יום, התחזוקה, והדברים שצריכים לקרות מאליהם.
מעין חופשת לידה שאינה נגמרת. ושאני דווקא כן מעוניינת שתיגמר.
לפעמים צריך פשוט לצאת ולחפש את האדם החיצוני הזה שימשה אותנו מהבוץ,
שיושיט לנו יד ויראה לנו מה מחכה לנו בחוץ.
ולפעמים, האדם הזה מגיע אלינו בדלת סתרים כלשהי.
במקרה שלי, אותו אדם, אותה מאמנת, ״נקלעה לדרכי״ שנה וחצי קודם לכן,
וכעת היה הזמן שלי לפנות אליה.
זה לא היה לי פשוט לעשות את הצעד הזה,
כמי שמנסה לפתור הכל בעצמה עם עצמה, בשילוב עם מעין ציניות שפיתחתי עם השנים כלפי התחום של התפתחות אישית ואימון כמקצוע, היו בי מחשבות שניות
אבל החלטתי להניח את הציניות והאגו בצד,
ולתת הזדמנות ראויה לעצמי,
לנסות להשתחרר מהתקיעות שאני נמצאת בה.
מה כבר יכול לקרות?
לשמחתי, אולי האומץ שלי הלך לאיבוד במובן מסוים, אבל ההקשבה הפנימית עוד נמצאה שם.
למעשה, אני מאמינה שזה מה שאפשר לי מלכתחילה לזהות את החוסר בחיי,
ולהגיע להחלטה להתחיל תהליך משמעותי.
החלטתי להמשיך ולהתמסר להקשבה הזו, ואפילו בכנות גבוהה יותר.
–
2. הקשבה פנימית עמוקה, כנות, והסרת מחסומים
“The only way to deal with an unfree world is to become so absolutely free that your very existence is an act of rebellion.”
― Albert Camus
אני מאמינה שהקשבה פנימית, או הקשבה לסימנים פנימיים היא הבסיס ל״סיפורי ההצלחה״ שאני זוקפת לעצמי לאורך חיי.
היכולת לזהות התנגדות פנימית עמוקה לדפוסים קונבנציונאליים כמו הליכה בתלם אחרי השחרור, או הליכה יומיומית למשרד בהמשך,
או זיהוי חלומות מודחקים כמו העיסוק בכתיבה,
היו תמיד חלק ממני. לא יכולתי אחרת.
אותם סימנים פנימיים, אם התעלמתי מהם מספיק זמן, יכלו גם לצוף על פני השטח ולהפוך אפילו לכאבים פיזיים של ממש.
אחד הסימנים הפנימיים המשמעותיים שלמדתי לזהות בשנים האחרונות, הוא דווקא קנאה.
כן, קינאה היא רגש עם מוניטין רע ביותר, אני יודעת.
למדנו להתבייש בו, ולכן לטאטא ולהדחיק אותו,
אבל למעשה הוא אחד הרגשות היעילים ביותר להבנה של מה שחסר לנו.
חשוב לזכור, אין רגשות רעים, יש שימוש לרעה בהם.
זה נכון שהסושיאל מדיה הוציאה את הרגש הזה מכלל שליטה וגרמה לרבים להשתמש בו לרעה כלפי אחרים וכלפי עצמם.
אבל אני חושבת שלזהות על מה ועל מי אנחנו מציצים באופן כמעט אובססיבי, ומה זה מעורר בנו – יכול לגלות לנו הרבה מאוד על עצמנו.
וזה היה שלב חשוב בהבנה של מה חסר לי כרגע. התחלתי לשאול את עצמי –
מה בעצם אני מחפשת לראות אצל אחרים?
למה אני נמשכת במיוחד?
ומה זה מעורר אצלי? על אילו נקודות לוחץ?
הצעד הבא יהיה לגרד ולזקק עוד את החוסר הזה, כדי לפעול בעניין.
בהמשך, כחלק מתהליך ההקשבה הפנימית,
פניתי להסתכל ולגעת בעשייה שלי בעבר, ובדקתי איך זה מרגיש, אני עדיין.
איך זה מרגיש לחזור ולפתוח את הבלוג?
איך זה מרגיש להתחיל לכתוב שוב?
איך זה מרגיש לפרסם במדיות החברתיות?
את כל אלו צריך לעשות ברגישות גבוהה, בחמלה כלפי עצמנו ובהקשבה.
ואז, מגיעים גם הסימנים החיצוניים.
–
3. הקשבה ורגישות לסימנים חיצוניים
אחרי מפגש האימון הראשון שלנו, ידעתי מה אני חייבת לעשות –
עליי לשוב להציץ בבלוג שנזנח.
לראות מה הוא מעורר בי,
להרשות לעצמי לפתוח אותו כמו ארון ישן ומאביק, כצעד להתחדשות שלי.
התראה על תגובות זבל חדשות בבלוג, שצצו פתאום לאחר זמן רב שלא,
כמו פשפשים שמגיעים לארון סגור שלא נפתח זמן רב מידי,
איששו לי את העניין וקראו לי לאזור אומץ, להציץ בארון.
תמיד אהבתי להקשיב לסימנים, ואלו תמיד היו חלק חשוב בכיוון של חיי.
התיאור מאחורה בספר הראשון שאי פעם הרמתי של המינגווי, בתחנת הרכבת קיבוץ גלויות, שלח אותי לגור שנתיים וחצי בפאריז בביטחון מלא.
שיחת הפיטורין הראשונים והמפתיעה שלי, מ״משרת החלומות״ שלי,
הביאו אותי לשחרר את הקריירה האדריכלית ולצאת למסע בעולם.
בספר האלכימאי, למדתי שיש לסימנים האלה מונח מילולי. הם נקראים –
Omens
אלו סימנים מהיקום, שמופיעים בצורות שונות.
אני מאמינה שהסימנים נמצאים שם עבורנו כל הזמן.
הם רק מחכים שנהיה בהקשבה פנימית עמוקה
כדי לאותת לנו את מה שאנחנו צריכים לקבל בו אומץ.
הם שם כמו הכוכבים שנוצצים בשמים כל ערב,
רק שלא תמיד ניתן להבחין בהם.
אבל סימנים חיצוניים לא שווים הרבה אם לא משתמשים בהם כדי לפעול במהירות.
הם מופיעים, מבליחים, ואז נעלמים או נשכחים
ואנחנו חייבים לתפוס אותם ולעשות איתם משהו, מהר.
אחרי המפגש השני שלנו, סגרתי את שיחת הזום
ובדף חדש במחברת הפתוחה על הדסק, התחלתי לכתוב לעצמי.
פתאום, כמו ברז של מילים, הרעיונות והמשפטים התחילו להישפך ולזרום.
יצאתי מהמשרד והלכתי להכין לי קפה במטבח,
אבל הם תפסו אותי בדרך, קראו לי לחזור במהרה.
מיהרתי למקבוק החדש שלי, שהאצבעות עוד לא היו מורגלות היטב לרוץ עליו, והראש עוד לא הפנים את הקיצורים המשונים, אחרי כמעט 13 שנה על מחשב הדל ששירת אותי עוד מהלימודים.
הייתי מוכרחה לתפוס כל מילה שעלתה, כל רעיון, כל תו.
לא כי ראיתי בהם גאונות גדולה (טוב, אולי קצת גם),
אלא כי רציתי לתפוס אותה – את ההתלהבות שניצתה בי. מחדש.
החלטתי שאחרי שנים שלא,
אני כותבת פוסט באורך מלא,
לבלוג.
–
4. חמלה וקבלה של השינוי
הניסיון הראשון לחזור לכתוב בלוג פוסט באורך מלא לבלוג, לא צלח.
אחרי שעתיים של כתיבה כל מה שהיה לי זה ערימה של פסקאות ורעיונות והתחלה של סיפורים שנערמו לכדי בלאגן אחד גדול שכעת היה עליי לסדר.
כמו ביום שבו מתחילים לסדר את הארון ופשוט מעיפים את ערמות הבגדים על ריצפת החדר ואז נעמדים המומים ותוהים – מה עשינו? ו – מה עכשיו??
הרגשתי שזה היה יותר מכישלון כתיבה של פוסט,
זה היה כישלון של הניסיון להוכיח לעצמי –
הנה, את יכולה לחזור להתנהלות שלך מפעם.
אני לא.
באימון הבא, הבנו שהניסיון לחזור לדפוסי העבר, הוא פשוט לא נכון.
במקום זאת, ניסינו להבין את הפורמט החדש שיתאים לאורח החיים והסטטוס החדש שלי, ולדברים הנוספים שנכנסו לחיי.
קראנו לזה – חמלה, וקבלה של השינוי.
הקבלה של השינוי מאלצת אותנו להתאים את העשייה לסטטוס הנוכחי,
לאורך החיים החדש,
ואני בטוחה שהיא גם זו שתביא איתה את ההתחדשות שאני זקוקה לה.
הקבלה ומציאת הדרך החדשה שלי, שמתאימה לי יותר –
בהכרח תייצר הקלה בעשייה.
נזכרתי במשפט החשוב של טים פאריס, שכעת כתוב אצלי בגדול מעל הדסק במשרד –
What would it look like if it was easy?
–
אם פעם הייתי מנסה להשתמש במשפט הזה כדי להוציא דברים מהר יותר, או כדי לפשט דברים
היום, בסטטוס הנוכחי שלי כאמא לילדות קטנות שרוצה להיות שם בגידול שלהן,
וגם לא לוותר על העשייה האישית שלי, המימוש העצמי שלי בתחומים שהם לא אימהות,
אני מבינה שאין ברירה אלא לעשות בו שימוש.
אני מבינה גם, שאני במסע שונה מזה שהתחלנו יחד כזוג, לפני 7 שנים.
אני במסע של חיפוש הדרך החדשה למימוש האני המורכבת יותר היום.
ולמסע הזה יש גבולות ומגבלות, אבל לא במובן השלילי, להיפך –
אלו מגבלות שיביאו את ההתחדשות שאני מחפשת,
הן יולידו את האני החדשה שתתאים יותר,
ושתהיה שלמה יותר עם המכלול הנוכחי של חיי.
אני מתרגשת להתחיל את השנה האזרחית החדשה במסע החדש הזה שיצאתי אליו
יחד עם מחזור חדש של התחדשות, שינוי וצמיחה,
ומקווה שתמשיכו להיות חלק מהמסע הזה.
–
טל