חזרנו למקום שעד עכשיו הרגיש לנו הכי הבית. חזרנו לצ'אנג מיי.
אחרי חודשיים וקצת של נדידה בין יפן לוייטנאם, בין בתי מלון שונים וערים שונות, הפכנו אמנם מומחים בפריקה ואריזה של מזוודות בזמן שיא (ו-50 אחוז מאיתנו גם בסדר מופתי), אבל גם התגעגענו למקום שלנו, לבית.
מי שרואה את עצמו כנווד בהגדרה, יגיד אולי שאנחנו לא נוודים "אמיתיים", או נוודים "מקננים". אבל האמת היא שאנחנו לא מאוד אוהבים להיות מוצמדים להגדרה ולמלא אחר הוראות השימוש שלה. אז מה אנחנו בכל זאת?
אנחנו פשוט חיים את החיים שלנו במקומות שטוב לנו בהם. אנחנו לא מטיילים בכרטיס פתוח, ואנחנו כנראה גם לא נוודים בהגדרה. אנחנו פשוט לא מחוייבים למקום. (ואם לא קראתם את הנקודה למחשבה האחרונה על מחויבות וחופש, אז קישור כאן).
אז מה אנחנו כל-כך אוהבים בצ'אנג מיי שגרם לנו לחזור לכאן לסיבוב שני בתוך 4 חודשים?
הרבה אנשים שחושבים על תאילנד חושבים על החופים המדהימים. והחופים בהחלט מדהימים, אבל צ'אנג מיי הצפונית היא משהו אחר. היא עיר לא קטנה, אבל מרגישה לנו כמו עיר-קיבוץ.
הערב, אחרי סשן יוגה מול ההר בשקיעה וטבילה בבריכה של קומפלקס המגורים שלנו המוקפת עצי בננה ובמבוק, שאלתי את ירון – מה יש בעיר הזאת שאני כל כך אוהבת? היא כל-כך עירונית אבל גם כל כך כפרית באותו זמן! יש לנו את כל מה שאנחנו צריכים ואוהבים במרחק קצרצר ובהליכה נוחה ומישורית.
הכל מרגיש אינטימי ושכונתי אבל יחד עם זאת יש אינסוף אפשרויות לבתי קפה לעבודה, למסעדות, למכוני יוגה. תוצר של היותה של צ'אנג מיי, והשכונה שלנו בפרט, מקום מועדף על ידי מערביים שבאים לתקופות ארוכות. (טוב זה מעין ביצה ותרנגולת..)
והכל מאוד פשוט, זול ובסטנדרט גבוה.
אני אוהבת את הגגות, את זה שיש לי שקט בתוך העיר, את הפינות הירוקות על אף שאין פארקים בשכונה. את ההר והציפורים. את הקצב.
היינו שמחים לחלוק את כל אלו עם הקרובים אלינו. בינתיים, נסתפק בלחלוק את התמונות והחוויות.
*עוד על צ'אנג מיי ולמה היא מקום כל-כך מוצלח ומבוקש בעיניי מערביים רבים תוכלו לקרוא בבלוג השני שלי על עירוניות בקישור הזה.