12 דקות קריאה

לכולנו יש מטרות. לחלק גדול מאיתנו יש גם תכניות פעולה איך לממש את המטרות האלו. אבל לכמה מאיתנו יש דרכים לעקוב אחרי תכניות הפעולה האלו? יש לכם? אם כן, כמה הן אפקטיביות?

הפוסט הבא עוסק בהתקדמות, מודעות וכלים פרקטיים להתנהלות בתוך הדרכים, השיטות והאמונות שבחרנו ללכת בהן. ועוד רגע זה יהיה ברור יותר. 

הכל התחיל מכמה בועות שהתנפצו לנו לאחרונה, ושלימדו אותו שאנחנו מוכרחים לדעת באילו דרכים אנחנו הולכים ולמה בחרנו דווקא בהן, ואנחנו עוד יותר חייבים לדעת האם הדרכים שבחרנו מקדמות אותנו לעבר המטרות שלנו? 

זה קרה לנו בניהול העסקי, באימונים, ובעוד כמה תחומים.

למה מוכרחים? כי אנחנו לא מעוניינים להתעורר יום אחד ולהבין שהלכנו יותר מידי זמן אחרי דרך שאינה מתאימה למטרות שלנו. שבמקום להתפתח ולהתקרב אל עבר המטרות שלנו, נרדמנו על האף, זרמנו מכוח האינרציה ובזבזנו זמן יקר. 

לדרכים, השיטות והאמונות שלנו בתחומי החיים השונים אני הולכת לקרוא במשך הפוסט – פרדיגמות. סיכוי טוב שזה לא המינוח הכי מדויק, אז סלחו לי דקדקני הלשון שבניכם, זה פשוט נוח יותר להשתמש במילה אחת.

אז למה הנושא הזה כל-כך מעסיק אותנו? ולמה אני חושבת שהוא רלוונטי גם לכם?

מפני שכל-כך קל להתגלגל בדרכים שלנו, וכל-כך קשה לזכור להיות "על זה" כשזה נוגע לתחומי החיים שלנו. 

משום מה, נראה שבעבודה זה אחרת; אנחנו יודעים לעשות ישיבות צוות, להכין תכניות פעולה אסטרטגיות, לקבוע יעדים ביומן, לבצע מעקב אחרי תהליכים, להעריך אותם, לחשב מסלול מחדש אם צריך וכן הלאה. 

אבל בחיים האישיים שלנו, רובנו לא ממש עושים את זה.

להיפך, אנחנו מתגלגלים במירוץ החיים, דובקים בדפוסים מכוח האינרציה, ובמקרה הטוב עושים חשבון נפש פעם בשנה ביום כיפור. במקרה הרע החשבון מגיע אחרי שאירע בחיינו משהו דרמטי ומטלטל.

אז למה אנחנו לא משקיעים יותר במעקב אחרי ההתקדמות וההתפתחות שלנו בתחומי החיים שאינם העבודה? 

מה אם נתחיל לעקוב אחרי המטרות והיעדים שלנו בצורה יותר מדודה ופחות תחושתית ואינטואיטיבית? 

מה אם נחיל הערכות מצב על עוד תחומים בחיים ונשאל את עצמנו: האם אני מרוצה מאיפה שאני? 

האם הדרך שבחרתי בתחום הקשרים שלי, הזוגיות שלי, הבריאות שלי, הקריירה, המצב הכלכלי שלי, ההשכלה שלי, ההתפתחות הרוחנית שלי, תחומי העניין הייחודיים לי, החלומות שאני רוצה להגשים וכן הלאה, מוכיחה את עצמה?

איך נבטיח שאנחנו לא תקועים במקום ונרדמנו בעמידה? 

איך נוודא שאנחנו "על זה"?

כולנו לפעמים מרגישים "תקועים" בהתקדמות אל עבר המטרות שלנו. אבל מה אם אנחנו בכלל לא מרגישים את זה? מה אם אנחנו חושבים שאנחנו בכיוון ואנחנו בעצם לא?

3 דוגמאות מוכרות מהחיים:

יגאל מתכנן לבקש העלאת שכר. אבל בכל פעם נדמה לו שזה לא הזמן המתאים. פעם אחת כי בדיוק ביקש חופש, פעם אחרת כי הפרויקט לא התקדם מספיק. עברה כבר שנה ויגאל נשאר עם אותה המשכורת.

המטרה של דודו לשנת 2018 הייתה להרים 150 קילו סקווט. הוא התחיל לעקוב אחרי תכנית מסודרת ואחרי שלושה חודשים הגיע כבר להרים 140 קילו. אבל אז הוא יצא למילואים, ואחר-כך נסע לחופשה, אז הוא הלך כמה צעדים אחורה. כשכבר חזר למסלול והגיע שוב להרים 140 קילו, נולדה לו בת. זה שוב הוציא אותו מהמסלול, ואז שוב נקרא למילואים. בסוף השנה, דודו לא הגיע ליעד שלו. למעשה, הוא אפילו לא הגיע ל-140 קילו.

בוני רוצה לרזות. היא הולכת אחרי דיאטה שהרכיבה לה התזונאית שלה. היא מרגישה שסופסוף היא בדרך הנכונה למשקל היעד שלה. אבל אחרי 4 חודשים אין שום תוצאות. בוני מאוד מתוסכלת כי היא הרגישה שהפעם באמת הקפידה.

יגאל, דודו ובוני לא משיגים את המטרות שלהם. זה לא שהמטרה לא חשובה להם וזו לא עצלנות או שלא עבדו קשה מספיק. הם פשוט לא דאגו לוודא שהם מתקדמים אל עבר המטרות שלהם. וזה קורה לכולנו מכל מיני סיבות.

הנה כמה סיבות אפשריות: 

  • אנחנו לא מציבים מטרות מוגדרות מספיק
  • אנחנו לא מגדירים את השיטה שעל פיה אנחנו פועלים
  • אנחנו לא עוקבים אחרי השיטה כמו שצריך
  • אנחנו לא מודדים את השיטה לאורך זמן 
  • אנחנו לא מבצעים הערכות מצב

כפי שציינתי בתחילת הפוסט, גם לנו קרו דברים דומים. צעדנו במקום, או אפילו הלכנו בכיוון שהרחיק אותנו מהמטרה מבלי שבכלל חשנו בכך. בחלק מהתחומים זה היה ממש עניין של שנים. 

עד שלאחרונה, נחשפנו לכמה רעיונות שאילצו אותנו לחשוב מחדש – האם אנחנו צועדים בכיוון הנכון אל עבר המטרות שלנו? 

ניסינו למצוא סיסטמה שתסייע לנו למזער מצבים כאלה, שבהם אנחנו מאבדים את המעקב אחרי ההתקדמות וממשיכים מכוח האינרציה. 

הסיסטמה הזו שימשה אותנו בהגשמת המטרות שלנו בזמן שלא חלמנו עליו. ותוכלו לקרוא על כך בפוסט – מטרות של שנים בפחות מחודשיים? מסתבר שזה אפשרי

כדי להמחיש בצורה נוחה את הסיסטמה הזו יצרנו את התרשים שלפניכם.

התרשים הזה כולל 3 שלבים, כאשר תמיד נרצה להימצא תמיד באחד מ-3 השלבים הבאים:

שלב 1: הגדרת הפרדיגמה שלנו והצבת מטרות
שלב 2: התנהלות על-פי הפרדיגמה + ביצוע מדידות לאורך פרק זמן
שלב 3: הערכת מצב והחלטה: כיול או שינוי הפרדיגמה.

כפי שאתם רואים התרשים הוא מחזורי, משלב 3 חוזרים לשלב 1. כך שאנחנו כל הזמן בתנועה, בהתקדמות. בין אם על דרך השלילה כשמשהו לא עובד (Via Negativa), או על דרך החיוב, כשמשהו עובד ורק מצריך כיול.

תכף נצלול אל 3 השלבים, אבל לפני הכל חשוב, כמו תמיד, להתחיל במודעות.

לפני הכל:
לזהות את הפרדיגמות שלנו ולהיזהר מלהפוך אותן לדת

אחד הטריגרים לפוסט הזה היה הסרט הדוקומנטרי Kumaré. סרט שהראה איך בקלות ובמהירות קמים להם גורואים שמייסדים שיטות משונות ו"משנות חיים" ומצליחים לגרוף אחריהם קהל מאמינים אדוק. הנה הטריילר:

הסרט הזה מביא (בבוטות מסוימת) דוגמא לאיך גם אנשים חכמים, משכילים ואינטלגנטים עשויים למצוא את עצמם הולכים אחרי כמעט כל רעיון, באמונה מלאה ש"זוהי האמת". 

ולמה זה בעייתי? אם זה עושה להם טוב?

כשאנחנו מתאהבים ב'אמת שלנו' בין אם זה להצהיר שאנחנו צמחונים/ נוודים/ יוגיסטיים או מה שזה לא יהיה, אנחנו עלולים לחשוב שזו הדרך הכי טובה באופן אבסולוטי. ואם אנחנו שוכחים להסתייג ולומר: "זו הדרך הכי טובה עבורי, כרגע", אנחנו מסתכנים בשני דברים מרכזיים

שיפוטיות כלפי דרכו של האחר והגבלת ההתפתחות שלנו

ניקח לדוגמא את גישת העצמאי מול השכיר. מה טוב יותר? האם יש טוב יותר? כשאנחנו מאמצים אמונה או רעיון שהוא דרך פעולה בחיים, נוכל להציג אות בשני אופנים והוא יקבל משמעות אחרת לגמרי. הנה שני משפטים כמעט זהים:

א. להיות עצמאית טוב יותר מאשר להיות שכירה.
אל מול
ב. להיות עצמאית טוב יותר מאשר להיות שכירה עבורי, כרגע.

המשפט הראשון קובע אמת אחת לכולם, הוא שיפוטי כלפי כל מי שלא הלך להיות עצמאי והוא מחייב עבור מי שכן בחר להיות עצמאי. בעוד המשפט השני לא מתיימר לקבוע מה נכון באופן אבסולוטי. יש רק נכון עבורי, בפרק זמן הנוכחי בחיי. וזו תוספת קטנה שעושה את כל ההבדל.

אני טוענת כי אין אמת אחת לכולם. לכל אחד האמת שלו ושלה, וזה אפילו בסדר לשנות אותה. יותר מזה, יש בכך גדולה וחוכמה לבוא ולהודות שהאמונה שלנו במשהו לא הוכיחה את עצמה ולכן זנחנו אותה או עשינו בה שינויים. ככה אנחנו מתפתחים.

כשאנחנו מגבילים את עצמנו ל"אמת אחת" ושוכחים לבחון אותה מידי פעם, אנחנו מסתכנים בכך שיום אחד יכנס משהו מדויק יותר לשדה הראיה שלנו, נצפה במשהו ש"יפקח" אותנו ויזעזע אותנו. או במילים ברורות יותר – "נקבל כאפה". 

זה קרה (וקורה) לכולנו, לפחות פעם אחת ולפחות בתחום אחד בחיים: נשארנו יותר מידי זמן בזוגיות שכבר לא הייתה טובה לנו, נתקענו בעבודה שלא קידמה אותנו יותר, או שעקבנו אחר הרגל בריאותי שלא באמת הפך אותנו לבריאים יותר.

מכירים משפטים בסגנון הבא?
"שנים הייתי עושה X, עד שיום אחד ניסיתי Y ופתאום התחלתי לראות תוצאות!"

אז למה זה קורה לנו? כי אנחנו לא עוצרים ובוחנים מחדש את הפרדיגמות שלנו. רובנו זורמים איתן, מתגלגלים לנו זמן רב מידי ברוב תחומי החיים, מתרגלים לפרדיגמות שלנו והופכים אותן למובנות מאליהן.

הפרדיגמות שלנו אינן מובנות מאליהן. תמיד יש עוד דרך להסתכל על הדברים.

אחרי צפייה בסרט Kumare, המעורר (והמומלץ!), ניסינו לחשוב: לפי אילו פרדיגמות פעלנו בתחומים מרכזיים בחיינו בשנים האחרונות? ושאלנו את עצמנו מתי בפעם האחרונה הערכנו אותם מחדש?

מצאנו פרדיגמות בולטות בתחומים הבאים:

התנהלות פיננסית
תכניות אימונים
תזונה ודיאטה
רפואה אלטרנטיבית
תרגול רוחני

בתוך תחומי החיים האלו, איתרנו את הפרדיגמות האישיות שלנו והבאנו למודעות שאלו דרכים מסוימות שבהן בחרנו להסתכל על העולם ולפעול על פיהן. אבל מה עכשיו? איך בוחנים את הפרדיגמות האלו? איך נדע שהן עובדות או לא עובדות עבורנו?

על מנת לבחון את הפרדיגמות שלנו, קודם כל עלינו להבין מה המטרות שלנו בכל אחת מהן והאם הגדרנו אותן היטב. זה מביא אותי לשלב הראשון מתוך שלושה. 

שלב 1:
הגדרת הפרדיגמה שלנו והצבת מטרות

הגדרת הפרדיגמה או השיטה, צריכה להגיע יחד עם הצבת מטרות. מה בעצם אנחנו רוצים להשיג באמצעות הפרדיגמה? 

את המטרות שלנו נשאף לנסח, במידת האפשר, באופן כמותי. כך יהיה קל יותר למדוד אותן, וכך יהיה קל יותר להעריך האם אנחנו בכיוון הנכון והאם הפרדיגמה עובדת עבורנו. 

ככל שהמטרה תהיה כמותית יותר,
כך המדידה תהיה אפקטיבית יותר

כשהמטרה שלנו היא מספרית וניתנת למדידה כמו למשל, משקל יעד: 62 קילו, ולא מופשטת כמו "אני רוצה להתחטב קצת", קל יותר לעקוב אחרי המדידות לאורך הדרך ולראות אם אנחנו בכיוון (אם יש מגמת ירידה מספרית לצורך הדוגמא).

מטרה מספרית, כמותית אובייקטיבית, מתאימה גם למטרות כלכליות כמובן, לאימונים ולתחומים נוספים. אבל גם מטרות שאינן מספריות ניתנות למדידה כל עוד הן מוגדרות היטב. מיד נראה זאת בשלב הבא.

שלב 2:
התנהלות על-פי הפרדיגמה ומדידה לאורך פרק זמן

What Gets Measured Gets Managed

Peter Drucker

כדי שנוכל להגיע להערכת המצב של הפרדיגמה שלנו עם נתונים ממשיים ולא בהסתמכות על תחושה בלבד, אנחנו צריכים כלי מדידה לאורך הדרך. אפשר להשתמש בבנק של שאלות מנחות כמו: האם אני מתקרבת למטרה? אבל הכי אפקטיבי יהיה פשוט למדוד את הדברים בדרך כמותית. 

מספרים אינם מטעים, תחושות דווקא כן. ולכן כשאנחנו צועדים אל מטרה כדאי לנסות ולהיות כמה שיותר אובייקטיביים בדרך. 

בעוד שמדידה מספרית תהווה אינדיקציה למגמה ברורה – התקדמות בכיוון אל עבר המטרה, דריכה במקום, או הליכה בכיוון אחר, תחושות ישאפו לרוב לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו ולהימנע מביקורת. לכן שימוש בקביעות מופשטות וחסרות ביסוס כמותי בסגנון "זה מרגיש הכיוון הנכון", עשויות דווקא להכשיל אותנו.

אבל האם כל פרדיגמה אפשר למדוד כמותית? מה עם תחומים פחות "מספריים"?

איך מודדים פרדיגמות כאשר למטרה אין ביטוי כמותי אובייקטיבי

אז נכון שקל יותר כשיש מטרה מספרית פשוטה כמו תרגיל כלשהו בחדר כושר, משקל יעד או סכום כסף מסוים בחשבון הבנק. אלו הרי מספרים מדידים אובייקטיביים. במשקל יעד למשל, המטרה היא מספר, המדידות לאורך הדרך הם מספרים, והערכת המצב בסוף תקופה מסוימת היא גם מספרית.

אבל זה לא ככה בכל התחומים. איך מודדים קשרים ומערכות יחסים למשל? בכלל כדאי לנסות ולמדוד דברים שאינם מדידים מטבעם?

כבר שמעתי על אנשים (רציניים ומוצלחים) שנותנים ציונים לבני הזוג שלהם בתחומים שונים של הזוגיות. ממש ציון בין 1-10 עבור תפקוד בן (או בת) הזוג כאבא, מאהב, חבר, תרומתו למשק הבית, לפרנסה וכו'. אולי לא סקסי במיוחד וכנראה גם לא מתאים לכולם, אבל מדיד – כן. גם אם סובייקטיבי, הרי יחסים הם סובייקטיביים בכל מקרה לא?

בראיון של טים פאריס עם ג'ים קולינס* (Jim Collins), קולינס מספר איך הוא נותן ציון ל"מידת המוצלחות" של היום שעבר עליו בסוף כל יום. הציון הוא בין 2- ל-2+ ונקבע על פי כמה שהיום היה מוצלח לטעמו. את הציונים הוא רושם ביומן שלו כל ערב, וכך בסוף תקופה הוא יכול להעריך כמה השבוע/ החודש/ הרבעון והשנה היו טובים, וכך הוא יכול להעריך את מידת שביעות הרצון שלו מחייו.

היתרון במדידה וחלוקת ציונים באופן תדיר, היא שהיא מאפשרת לזהות מגמות במהירות ולתקן אותן, "לתפוס את עצמנו בזמן" ולשפר.

אם אותו בן זוג שנמדד בכל התחומים למעלה, קיבל ציון 3/10 באבהות על פני כמה ימים רצופים, כשבדרך כלל הוא עומד על 9/10 הוא ישר יבין שמשהו לא כשורה. אולי לא הקדיש מספיק זמן לילדיו השבוע? 

אז בין אם המדידה היא מספרית אובייקטיבית, מספרית סובייקטיבית או מדידה מסוג אחר, היא חשובה ביותר מפני שהיא מאפשרת לנו לאסוף נתונים כמותיים תוך כדי התהליך, לעשות תיקונים בדרך ולשמש אותנו בשלב השלישי – הערכת המצב.

שלב 3:
הערכת מצב והחלטה: כיול או שינוי הפרדיגמה

שלב 1: הגדרת הפרדיגמה שלנו והצבת מטרות שלב 2: התנהלות על-פי הפרדיגמה + ביצוע מדידות לאורך פרק זמן שלב 3: הערכת מצב והחלטה: כיול או שינוי הפרדיגמה.

אז אחרי שהגדרנו את הפרדיגמה יחד עם הצבת מטרות כמה שיותר מדידות, יתחיל פרק זמן שבו אנחנו מתנהלים על-פי הפרדיגמה ומבצעים מדידות לאורך הדרך עד שיגיע הזמן לעשות חיתוך מצב ולקבוע האם אנחנו בכיוון. כלומר האם הפרדיגמה עובדת או לא עובדת.

אבל איך נדע מתי זה הזמן המתאים לעצור ולבצע הערכת מצב?

במשך שנתיים עקבנו באדיקות אחרי דיאטה שנקראת Slow Carbs. רצינו להוריד אחוזי שומן ולאכול בריא יותר. 

מה שהתחיל כהתנסות הפך לאורח חיים. למדנו את הנושא, קראנו לא מעט גישות שתומכות ברעיון שסוכרים ופחמימות הם לא דבר שרצוי להכניס לגוף, ושאם מצמצמים את אלו למינימום האפשרי, ניתן לצרוך כמה שומנים וחלבונים שרק רוצים מבלי לחשוב על קלוריות. 

פיתחנו אמונה אמיתית שזה הדבר הנכון, כשכל דבר אחר נראה לנו לא מעודכן, לא מבוסס, לא מדעי. יצרנו הזדהות עמוקה עם הפרדיגמה שלנו ולא היינו פתוחים לשמוע גישות אחרות.

במשך כל השנתיים האלו הרגשנו טוב עם הפרדיגמה הזו אבל היינו כעיוורים לשאלות החשובות באמת – האם היא בכלל השיגה את המטרה שלשמה התחלנו אותה? האם היא הביאה אותנו לתוצאות משביעות רצון? האם צמצמנו אחוזי שומן והיקפים? 

התשובה המצערת הייתה – לא.

מתי הבנו את זה? רק אחרי שחיפשנו דרכים נוספות להשיג את המטרה שלנו, שלא הושגה בשנתיים האחרונות. התלבטנו מה לנסות עכשיו. אולי Keto? אולי צומות? חלונות אכילה? OMAD? 

לא היה קל להודות שבמשך שנתיים(!) הלכנו אחרי פרדיגמה אחת באדיקות כזו, מבלי למדוד את ההתקדמות לאורך הדרך (ומה יותר קל מאשר למדוד משקל ואחוזי שומן?) ומבלי לעצור אפילו פעם אחת להערכת מצב ולשאול את עצמנו – האם אנחנו מתקדמים לעבר המטרה שלנו?

אז מה הזמן הרצוי לבחינת הפרדיגמה?

קשה לי לחשוב על פרדיגמה שרצוי לבחון לאורך שנתיים. שנתיים זה המון זמן לבזבז בכיוון לא נכון. אבל כנראה שגם אין תשובה אחת שמתאימה לכל.

לכל פרדיגמה תקופת זמן אחרת שמתאימה, אבל מה שבטוח זה שככל ששלב המדידה יהיה מדויק יותר, כך הערכת המצב תהיה לא רק מדויקת יותר אלא תגיע מהר יותר. המספרים פשוט יאותתו לנו שאנחנו בכיוון הנכון או לא. כך לא נבזבז זמן על תהליך שלא מקדם אותנו אל עבר המטרה, כפי שקרה לנו עם הדיאטה של Slow Carbs.

אם המטרה שלי הייתה לרדת 2 קילו, והייתי מקפידה להישקל יום יום ואחרי שלושה שבועות עדיין לא הבחנתי במגמת ירידה, כבר הייתה נדלקת לי נורה אדומה. 

ככל שהמדידה תהיה מדויקת יותר,
כך הערכת המצב תהיה אפקטיבית ותגיע מהר יותר

 אחרי הערכת המצב הגיע הזמן להחליט. הפרדיגמה עבדה או לא עבדה.

מתנתקים רגשית מהפרדיגמה ולא מפחדים לשנות כיוון

שלב הערכת המצב הוא השלב שבו נרצה להכריע את גורל הפרדיגמה. האם אנחנו בכיוון המטרות שלנו או לא? כמה שזה פשוט ככה קל להתחמק מזה.

הרבה פעמים אנחנו נמנעים מלשפוט את הפרדיגמות שלנו ואני מניחה שהסיבה העיקרית היא שאנחנו מחוברים ריגשית ולא רציונאלית לפרדיגמה שאנחנו דובקים בה בהסברים אמורפיים כמו "זה מרגיש נכון" או "זה עושה לי טוב". 

לעיתים אנחנו ממש מאמצים אותה לזהות שלנו, ולפעמים אנחנו פשוט מתעצלים לבחון אותה, או מפחדים שנגלה שהיא לא מתאימה.

למעשה, כשאין ממש מטרה מוגדרת ההסבר "מרגיש נכון" יכול להתקבל על הדעת. אם אני הולכת למכון ללא מטרה כמותית ואני ממשיכה כי "זה עושה לי טוב" אז אין עם זה שום בעיה. 

אבל כשיש לנו מטרה מוגדרת ואנחנו שוכחים או מתקשים להעמיד את הפרדיגמה במבחן, אנחנו מעכבים את ההתקדמות שלנו לעברה.

ומה קורה בדיוק בשלב המבחן והערכת המצב?

פשוט מאוד. אוספים את הנתונים שמדדנו לאורך הדרך ומחליטים בין 2 אופציות: עובד או לא עובד.

עובד – כלומר אנחנו בכיוון. יש תוצאות שמאששות התקדמות לעבר המטרה.
לא עובד – התוצאות לא מראות על התקדמות או מראות התרחקות מהמטרה.

שלב 1: הגדרת הפרדיגמה שלנו והצבת מטרות שלב 2: התנהלות על-פי הפרדיגמה + ביצוע מדידות לאורך פרק זמן שלב 3: הערכת מצב והחלטה: כיול או שינוי הפרדיגמה.

אם קבענו שאנחנו בכיוון, השלב הבא יהיה כיול הפרדיגמה. נשאל את עצמנו שאלות כמו: איפה נקודות התורפה? איפה ניתן לשפר את הדרך שלנו כדי להגיע לתוצאות טובות יותר? האם דרושות עוד מדידות על פני פרק זמן כדי להגיע להערכת מצב מדויקת יותר?

ואם אחרי פרק זמן מתאים ועל סמך נתוני המדידה נגיע למסקנה שאנחנו לא בכיוון, אז מצוין – הבנו מה לא עובד לנו וכעת הגיע הזמן לשנות את הפרדיגמה

לא צריכה להיות בעיה לשנות כיוון ולהודות שהפרדיגמה שהלכנו אחריה אינה רלוונטית עוד כאשר אנחנו לא מחוברים אליה ריגשית. ללמוד על דרך השלילה יכול דווקא להועיל, כל עוד הזמן מושקע בלימוד ולא מבוזבז כי חלמנו ושכחנו להיות ביקורתיים. 

כעת הגיע הזמן לבדוק כיוון חדש או להתנסות במשהו שונה לגמרי. מכאן התהליך חוזר על עצמו, ואנחנו לומדים ומתפתחים כי אנחנו מתנסים על בשרנו בפרדיגמות ושיטות שונות, וכמובן – מתקדמים אל עד המטרות שלנו.

אם שרדתם עד כאן, אז כנראה שהזדהיתם עם הנושא ואולי אפילו חשבתם על דוגמאות מחייכם. 

עכשיו תורכם להיות כנים עם עצמכם, להסתכל קצת ב"זום אאוט" על תחומים שבהם הצבתם לכם מטרות ואולי קצת הזנחתם את המעקב אחרי ההתקדמות לעברן. 

אף פעם לא מאוחר מידי לעשות קצת סדר. 

או כפי שאמר Antoine de Saint-Exupéry –

“The time for action is now. It's never too late to do something.”  

קראו איך לפי המודל הזה בדיוק ירון ואני השגנו מטרות של שנים בפחות מחודשיים.