האנוי! עיר ללא מנוחה

הדור הצעיר לעומתם, כבר שייכים לעידן החדש, הטכנולוגי, הגלובאלי. הצעירים של האנוי (וסייגון) יודעים שהם צריכים לדעת אנגלית אם הם רוצים לצאת מוייטנאם או לעבוד בחברות אוניברסליות. הם משכילים ורחבי אופקים, ורובם זנחו את הדת לטובת גוגל (פייסבוק מוגבל פה). 

את כל זה הבנו משיטוט בעיר, מהתבוננות, משיחות אקראיות עם צעירים בפארק, וממפגשים דרך Couchsurfing. גם בפעם הזו, וגם בקודמת. 

בערב הראשון שלנו בהאנוי, לאחר פחות מ-5 דקות של רביצה לצד הנהר, ניגש אלינו בחור צעיר בשם Ta (טוב לדעת שיש שם קצר יותר משלי). הוא ניגש אליי בנימוס ושאל אם יש לי כמה דקות כי היה רוצה לתרגל קצת את האנגלית שלו. 

אי אפשר לסרב לבקשה כזו כמובן, וכך יצא שישבנו כ-40 דקות לשיחה נעימה. הוא סיפר לי שהוא מחפש עבודה כמורה לאנגלית, הוא בן 25, גר בדירת 3 שותפים בעיר ויש לו חברה שאיתה הוא נפגש פעמיים בשבוע. ההורים שלו גרים בצפון וייטנאם, ולא יודעים יותר מידי על הקשר הזוגי שלו, אחרת היו דורשים שיתחתן. 

הוא שמע על ישראל, אפילו יש לו דעה על ראש הממשלה שלנו, ואין לו כל עניין בדת, אלא בטכנולוגיה. הוא מעולם לא יצא מווייטנאם, ואפילו לא ביקר בדרום המדינה. 

על אף הפער בין הדורות פה, מה שיפה בעיניי הוא שאת כולם רואים יחד בשעות ה'הסעדה', כלומר בארוחות. 

מבוגרים וצעירים יושבים אלו לצד אלו על שרפרפים נמוכים מפלסטיק, אוכלים מיני מרקים ותבשילים מבוססי אורז (איטריות אורז, דפי אורז, אורז בתפזורת) ואחרי הארוחות שותים תה וקפה ומפצחים גרעיני חמנייה ברחוב.