את שנת המסע שלנו בדרום מזרח אסיה סיימנו ביעד מיוחד, שעוד לא הפך לפופולארי מידי – טאיוואן. התכנית המקורית הייתה לבלות את החודש וחצי האחרונים באי המיוחד, אבל הדברים לא זרמו כפי שתכננו ולכן שינינו קצת את התכניות.
לחצו כדי לקרוא למה שינינו את התכניות להמשך ברגע האחרון
מכיוון שכבר רכשנו כרטיסי טיסה מטאיוואן ליעד הבא, החלטנו להזמין מלון ל-4 לילות בטאייפה הבירה, ולהפוך את הביקור לחופשה. בלי עבודה, רק בילוי.
איך בכלל נראות החופשות שלנו באורח החיים הזה?
אחד הדברים שהכי מעסיקים אותנו בעצמאות ובאורח החיים שלנו זה ההפרדה בין עבודה לחופשה.
אנחנו לוקחים איתנו את העסק לכל מקום, העבודה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, מהזוגיות שלנו. לכן אנחנו צריכים ליזום את ההפוגות האלו ולהיכנס למוד של חופשה, ללא עבודה.
בלי עבודה הכוונה היא לתחזוקה שוטפת מינימלית של העסק של כשעת עבודה ביום לכל אחד מאיתנו. זה מאפשר לנו להישאר עם היד על הדופק ולוודא שהכל עובד כשורה.
אנחנו אף פעם לא רוצים להתנתק לחלוטין ממה שקורה בעסק.
כך נראתה החופשה הקולינרית שלנו בטאייפה:
הביקור בטאייפה הפך מהר מאוד לביקור קולינרי. "שיעורי הבית" שעשינו לפני הנסיעה – צפייה בפרקים של גידי ואהרוני בטאיוואן, נתנו לנו את הרעיון של חופשה בסימן טעימות.
בשנה האחרונה נמנענו מאוכל רחוב ומטעימות בשווקי הלילה של תאילנד ווייטנאם, כדי לא לשלם אחר כך בקלקולי קיבה למיניהם. בטאייפה לעומת זאת הרגשנו חופשיים לאכול בשווקים וברחוב.
למעשה, חיפשנו לאכול רק בשווקים, ברחוב ובמקומות האותנטיים שבהם רואים את מי שמאדה לנו את הדים סאם או אופה לנו את עוגת האננס.
חוץ מהבקרים שנפתחו בארוחות בוקר מערביות עם קפוצי'נו כהלכתו, לא נכנסנו פעם אחת למסעדה. זה פשוט נראה לנו בזבוז לאכול ארוחה שלמה במקום אחד כשאפשר לטעום בכל כך הרבה מקומות שונים.
הרבה שעועית מתוקה, מאפים מאודים וג'לי מתוק
הטאיוואנים אוהבים מאכלים במרקמים שאנחנו לא רגלים אליהם – הרבה סטיקי וג'לי. המשקה הכי מפורסם שלהם זה ה – Bubble Tea – משקה תה קר עם חלב וכדוריות טפיוקה מתוקות, שמגישים עם קשית רחבה כדי לשאוב את הכדורונים.
זו תרבות שלמה ויש תחרות בין המקומות שמכינים את המשקה הכי טוב. כדי לטעום את המשקה במקומות הכי נחשבים תצטרכו לעמוד בתור של כשעה.
בניינים כעורים ורחובות צבעוניים
טאייפה היא לא עיר יפה. הבניינים מזכירים בניינים סובייטיים ישנים ומוזנחים שלא טרחו לחדש או לצבוע אותם יותר מידי שנים. עם מזגנים חשופים, ומרפסות סגורות בצורה פיראטית, שגורמים לשיכונים של בת-ים להיראות הרבה פחות גרוע.
ולמרות זאת, טאייפה היא עיר צבעונית ותוססת, לא בזכות הבניינים שלה, אלא בזכות המסחר.
מסחר הוא מה שעושה את החיים ברחוב, ולא הארכיטקטורה. ויסלחו לי מוריי בבית הספר לאדריכלות.
על גבי החזיתות הכעורות הודבקו שלטי מסחר צבעוניים שהפכו את הרחוב למעין ערבוביה בין ישן וכבד לצבעוני וקליל. הניגוד הזה בין החספוס של העיר והאדריכלות הפונקציונאלית, לבין התרבות הפופית עם ההשפעות היפניות הוא מה שמייחד את העיר.
הגרסה המחוספסת והשלווה של טוקיו?
כשהסתובבנו ברחובות טאייפה,הרגשנו שהיא הגרסה המחוספסת והמשוחררת של טוקיו. הכיבוש היפני במשך 50 שנה עד 1945, הותיר פה את חותמו האסתטי, וכנראה גם השפיע על הסטנדרטים הקולינריים הגבוהים.
טאייפה היא אלטרנטיבה טובה למי שרוצה להינות ממטבח מצוין ומתרבות פופ גרפית וצבעונית, אבל בקנה מידה קטן יותר, בקצב נמוך יותר ועם פחות חוקים. וגם עם מקומיים שמדברים אנגלית רהוטה ובמחירים זולים יותר מבטוקיו.
*אם נושא העירוניות בארץ ובעולם מעניין אתכם, אתם מוזמנים להציץ בבלוג השני שלי – בלוג עירוני. תמצאו שם פוסטים מעמיקים בנושא עירוניות בטוקיו, בצ'אנג מאי, בסינגפור ועוד.
מזל, ריגוש וילדותיות? או הימורים, נוסטלגיה ואינפנטיליות?
אחד הדברים שקשה לפספס בטאיוואן, הם החנויות הצבעוניות למכונות מזל. מי שבעיקר פוקד את אותן חנויות הם דווקא מבוגרים.
אותן מכונות שהיינו רואים בקיוסקים של שנות ה-90 בארץ, ושמאז אותה התנסות בגיל 9 ב"קיוסק של מאיר" ברעות, הבנתי שעם השקלים שלי אני לא עומדת לזכות בשום בבובת פרווה. ומכונות הג'ויסטיק – הן למעשה מכונות הונאה.
ולמרות זאת, הרגשתי צורך עז לחוויה מתקנת מגיל 9, וסחבתי את ירון לאחת מחנויות המזל. החיוך הגדול בתמונה, הוא לאחר שירון זכה על הפעם הראשונה בבובת מיניון קטנה.
הרגשנו שניצחנו את המערכת.
אבל כמו בקזינו, אופוריית המזל של מתחילים גרמה לנו "לכסות" על מחיר הבובה ביתר המכונות. הבנתי איך אפשר להתמכר לעניין די בקלות.
המכונות של ביצי ההפתעה לעומת זאת, מתפרסות על קירות שלמים בכמה שכבות – מתאים גם לגובה ילדים וגם גישה נוחה למבוגרים.
אבל אל דאגה, הילדים אינם מוזנחים בטאיוואן, יש גם מכונות שמיועדות רק להם. החינוך למשחקי מכונות מתחיל כבר בגיל הרך, ובשווקי הלילה אפשר לחזות במחזה הבא: שורות ילדים "משחקים" בגרסה המכנית של פליפר.
חוץ מביצי הפתעה ומכונות מזל יש עוד כמה דברים שהחזירו אותי לנוסטלגיה של הילדות. למשל הימים בהם היינו שולחים מכתבים וגלויות בדואר. לקבל מכתב בדואר לווה בתחושה של ציפייה וריגוש שנעלמה כליל בעידן האינטרנט המהיר.
אבל הטאיוונים כנראה לא ויתרו על התחושה המופלאה, ושליחת גלויות היא דבר שמקובל ומוצע בחנויות יעודיות ובבתי הקפה. החנות שצילמתי (למטה) היא חנות מיוחדת – היא מאפשרת לכם לכתוב גלויה לעצמכם או למישהו אחר, ולקבוע את התאריך והשנה שבו הגלויה תתקבל.
אפשר למשל לשלוח לעצמכם גלויה עם פירוט של היום הנפלא שהיה לכם בעיר, ולהחליט שאת הגלויה תקבלו רק בעוד 10 שנים.
נחמד לא? מעניין איך זה עובד מבחינה לוגיסטית.
טאיוואן הייתה חוויה קצרה אך מעניינת וערבה לחיך. התרשמנו מהמטבח המקומי, מהרחובות התוססים, מהאנשים הנחמדים ודוברי האנגלית, ומהסדר במרחב הציבורי. סדר שאחרי חודש וחצי בסייגון הכאוטית, בהחלט מוערך מחדש.
האם עוד נחזור לטאיוואן?
כנראה שכן. אחרי הכל ביקרנו רק בטאייפה, ויש עוד המון דברים לראות בטאיוואן. אבל ככל שאנחנו מסתובבים יותר בעולם וגרים במקומות שונים, אנחנו מבינים מה חשוב לנו במקום מגורים. טאייפה היא עיר גדולה, וקנה המידה לא מתאים לנו כרגע למגורים. לביקור דווקא כן.
בטיסה האחרונה ממזרח אסיה לשנה, עלו לי הרבה מחשבות על הדילוגים בעולם, על היתרונות והחסרונות, אבל בעיקר נפעמתי והתרגשתי מהמחשבה שרגע אחד אני עמוק בתוך התרבות האסייתית ובתחנה הבאה אנחנו כבר במקום אחר לגמרי.
אפריקה – תפתח את יומן המסע של 2020.
קראו את הפוסט הקודם ביומן המסע אם אתם לא מבינים למה אנחנו לא משתקעים במקום אחד?
נהנים לעקוב אחרי המסעות שלנו מסביב לעולם?
הרשמו לניוזלטר שלנו – ממתקים של שישי. בכל יום שישי אנחנו שולחים מייל מתקתק עם המלצות לדברים שווים שהתנסינו בהם לאחרונה, המלצות מיעדים מיוחדים בעולם ועוד כמה דברים שווים.