את הפוסט הזה חיכיתי לכתוב, אבל האמת היא שחששתי.
חששתי להצהיר על ההחלטה הגדולה שהתבשלה לה במשך כמה חודשים בליבנו, אצל כל אחד מאיתנו בנפרד.
החלטה שכמו עוד החלטות גדולות בחיינו, קיננה וחיכתה לרגע המתאים,
המתינה בסבלנות בזמן שאנחנו מנסים כמעט בכל דרך אפשרית להישאר בתאילנד, המתינה שנבדוק איך זה לגור בדרום פורטוגל,
ואז ברגע אחד, בערב אחד, היא התפרצה והכריזה – אתם יודעים.
אתם יודעים מה אתם צריכים לעשות, אתם יודעים מה נכון לכם כרגע, אתם יודעים מה הצעד הבא.
הצעד הזה, עבורנו, היה להחליט להשתקע במקום אחד.
להחליט לבחור את המקום האחד הזה שלא יהיה מושלם, אך יענה על הצרכים החשובים ביותר שלנו כרגע, וגם ירגיש נכון מבפנים, בלב.
כך החלטנו שאנחנו חוזרים, באמצע החורף, למקום שגילינו לפני שנתיים ממש במקרה,
לאחת הערים האהובות עלינו בעולם – טביליסי.
ועכשיו, אחרי חודשיים של התאקלמות, בירוקרטיות, ומציאת בית, ההחלטה הזו הפכה למוחשית
ואני סופסוף יכולה לשתף בכל תהליך ההחלטה, השיקולים והתחושות שנלוות לשינוי הגדול בחיינו.
אז מה הביא אותנו להשתקע במקום אחד אחרי 4 שנים
מאז שהפכנו למשפחה בתחילת 2022, המסע שלנו השתנה בהרבה מובנים.
בין היתר אנחנו כבר לא קלילים במעברים שלנו ממקום למקום, יש לנו יותר ציוד, הסטנדרטים שלנו למקום מגורים השתנו, ואנחנו כבר לא מעוניינים בארעיות והספונטניות שאפיינו את המסע שלנו כזוג.
אנחנו רוצים להעמיק קשרים, לדעת איפה נהיה בעוד כמה חודשים קדימה כדי לתכנן חופשות וביקורים של המשפחה, ולייצר שיגרה יומית מסודרת לאלונה ולנו.
בנוסף, הגענו למקום אישי שבו אנחנו מעוניינים להתפתח מקצועית בקצב גבוה יותר, והרגשנו שהוודאות והנוחות שבהתיישבות במקום אחד היא קריטית לעניין הזה.
אז למה לא בחרנו לחזור לישראל בעצם?
Go Where You're Treated Best
הוא משפט שנתקלנו בו לאורך הדרך, והוא נתבע על ידי מי שעומד מאחורי המותג Nomad Capitalist.
מי שתבע את הסלוגן הזה התכוון בעיקר לעניין המיסים השונים בכל מדינה, אבל אנחנו לקחנו אותו לכל תחומי החיים –
בכל תקופה אנחנו מתמקמים במקום שהכי מטיב איתנו כרגע.
העיקרון הזה הפך לעיקרון מנחה עבורנו במסע מאז תחילת 2019, ולחלק מתפיסת העולם שלנו בפרידום קפטיינס.
העניין הוא, שכל עוד העולם מתנהל בצורה של מדינות עם גבולות לאומיים, אשרות כניסה, מטבעות שונים ועוד – הדברים הם דינאמיים. ומקום שמטיב איתנו היום, לא בהכרח יטיב איתנו בעוד שנתיים או חמש.
וכמו שכולנו ראינו בשנים האחרונות, העולם לא צפוי, והחוקים משתנים לעיתים די תכופות.
במובן מסוים, הדינאמיות של העולם הזה, כמו שהוא היום, דוחפת אותנו, או אולי עדיף לומר מעודדת אותנו לאורח החיים הזה, שבו אנחנו, כמו העולם עצמו – דינאמיים, ועלינו להיות מסוגלים להגיב לשינויים.
בתקופה הנוכחית של חיינו, ועם הרצון שלנו להשתקע במקום אחד, גיאורגיה של שנת 2023 היא אחד המקומות שהכי מטיבים איתנו בעולם.
שואלים למה? עוד רגע אסביר.
מכל המקומות בעולם. על הבחירה להשתקע דווקא בטביליסי
אחת הבעיות שנקלענו אליה בנדודים היא ההישאבות למעין מערבולת של חיפוש אחר המקום המושלם.
הרי ראינו וגרנו בכל כך הרבה מקומות במהלך ארבע שנים,
אז איך מקבלים החלטה כשכל העולם (כמעט) הוא אופציה?
כאחת שנוטה להתבלבל מרוב עודף אפשרויות, העניין הזה הפך אפילו קשה יותר.
לירון ולי יש לא מעט דיונים על האם אפשר להפריד רציונאל מרגש, ובעוד שאני לא יודעת מה התשובה, אני כן יודעת שהדרך שלי לקבל החלטה מתאימה עבורי בכל תחום בחיים, היא שילוב של השניים:
לעשות מעין רשימת יתרונות חסרונות, ואז – לתת ללב, לרגש, לאינטואיציה, איך שלא תרצו לקרוא לזה, להכריע,
או בדיוק להיפך – לחוש מה הדבר הנכון עבורי, ואז – לגבות את זה במערכת שיקולים "רציונאליים" (זה קורה לי הרבה בקבלת החלטות כאמא).
וכך או כך, אנחנו מנסים להזכיר זה לזו ולהיפך, שההחלטה צריכה להגיע מתוך אהבה ולא מתוך פחד.
את ההחלטה לחזור להשתקע בטביליסי קיבלתי בדרך הראשונה.
כלומר כל השיקולים ה"טכניים" גובו באינטואיציה והתחושות שלנו כלפי המקום, שכבר הספקנו להכיר שנתיים קודם לכן.
השיקולים ה"טכניים" היו מספר קריטריונים מינימליים אך קריטיים עבורנו, שלא היינו מוכנים להתפשר עליהם.
(אגב מזג האוויר לא הצליח להתברג ברשימה, וכך מצאנו את עצמנו מגיעים לחורף המזרח אירופאי, ואפילו נהנים ממנו. אם תישארו עד סוף הפוסט תבינו למה).
אז הנה לפניכם השיקולים המרכזיים שכן עברו את הסינון, ומה שהופך את טביליסי לאחד המקומות האטרקטיביים לגור בהם לטווח ארוך כיום:
עיר בקנה מידה מושלם
כילדים שגדלו בפרברים, לאורך חיינו הבוגרים חיפשנו דווקא את העירוניות. את ההיצע והמגוון שאין במקומות קטנים.
ואז, קצת לפני שהפכנו להורים הרגשנו שאנחנו צריכים לחזור לשלווה ולשקט שאפיינו את המקומות שבהם גדלנו. רציתי לגדל את התינוקת שלי בסביבה של טבע, חוף וצרצרים בלילה.
בפועל, אחרי שנה של מגורים במקום בדיוק כזה, בלגונה בפוקט, ועוד חודשיים של מגורים בעיירת חוף קטנה בדרום פורטוגל, הרגשנו שעמום.
הרגשנו שאנחנו חגים במעגלים באותה סביבה די חד-גונית, עם אותם אנשים, אותו מזג אוויר, ובלי הרבה עניין.
התגעגענו למבחר הקפוצ'ינו האיכותי, למכוני הכושר הרבים, ולאנשים.
בנוסף, כמו מה שמאפיין המון מקומות קטנים ושקטים, להיכנס לרכב היה עניין בלתי נמנע אם רצינו לשבת בבית קפה נחמד, ללכת לסופר, לחדר כושר ובעצם כמעט לכל יציאה שלא כללה הליכה לחוף.
והתברר גם שאין הרבה דברים שאנחנו לא אוהבים כמו להיכנס לרכב עם אלונה.
אז אמנם לא תכננו לגור בעיר כמשפחה, אבל בפועל המגוון והעניין חסרו לנו.
רצינו את השפע של העיר אבל לא את האינטנסיביות של עיר גדולה מידי, כזו שמרגישים בה קטנים.
טביליסי מבחינתנו היא עיר שמספקת בדיוק את זה.
מוקפת בהרים ירוקים שאפשר לראות מכל נקודה בעיר, עם בניה לא גבוהה מידי, פארקים מושקעים וגדולים, והמון המון מסחר – הדבר הכי קריטי לעיר לטובה.
בנוסף, מבחינה מקצועית ואישית רצינו יותר אינטראקציות עם אנשים. כעצמאיים שעובדים מהבית ומבתי קפה, חשוב לנו להקיף את עצמנו בסביבה מפרה ומעוררת.
אז בתיאוריה חשבנו שמתאים לנו משהו אחד, בפועל הבנו שבתקופה זו בחיינו – עיר היא צורת המגורים המתאימה לנו, ואת המקומות הקטנים והפסטורליים נשאיר לחופשות וריענון מהאינטנסיביות של העיר.
הקרבה למשפחות בישראל כקריטריון מרכזי
מאז שאלונה הפכה אותנו להורים, סדרי העדיפויות שלנו השתנו מאוד.
הבנו כמה חשוב לנו, לה ולהורים שלנו, הקשר ההדוק עם הנכדה שלהם.
זה משהו מאוד חזק שמעולם לא הרגשתי לפני כן, אבל הרצון שהם יהיו נוכחים בחייה בלי תקופות ניתוק ארוכות מידי, גרם לי להבין שתאילנד לא מתאימה לנו בשלב זה של חיינו. אז התקרבנו.
התקרבנו ועברנו לפורטוגל, וההורים שלי אפילו הספיקו להגיע לבקר אותנו שם, אבל האמת היא שגם פורטוגל לא בדיוק קרובה לישראל, לא במרחק הפיזי ולא בהפרשי השעות.
כמה נחמד יהיה אם נוכל לקפוץ לביקורים בארץ בכל זמן שנחוש קצת געגוע לארוחת שישי,
וכמה נחמד אם האימהות שלנו יוכלו לעלות לבד על טיסה בלי לפחד ולהגיע אלינו לכמה ימים של זמן איכות וחיבוקים. חשבנו.
להגיע לטביליסי זה כמו לנסוע לצפון. רק בתחבורה ציבורית נגישה יותר.
במרחק של שעתיים וחצי טיסה ישירה מתל אביב, עם טיסות שיוצאות כל יום, להיות על הקו לישראל זה ממש פשוט, נוח וזול.
אז גם לקריטריון הקרבה למשפחות טביליסי התאימה לנו בדיוק.
יתר הקריטריונים הם עניינים פחות סובייקטיביים, ומה שהופכים את העיר הזו לאחד היעדים האטרקטיביים להשתקעות ארוכת טווח למי שחפצים במעבר שלא כולל בירוקרטיות מתישות, ויזות עבודה או דרכון זר.
נוחות להשתקעות כזרים לטווח ארוך – ויזות, מיסים, חינוך ועלויות
באורח החיים הזה שלנו, כ"נוודים דיגיטליים", אחד האתגרים הוא לנווט בין הבירוקרטיות השונות של כל מדינה והחוקים שלה, בעיקר מבחינת אשרות שהייה ומיסים.
כתיירים לטווחים קצרים זה לא ממש מורגש, אבל ברגע שרוצים להישאר זמן ממושך יותר במקום עניין הוויזות הופך להיות מאתגר.
גיאורגיה למעשה היא אחת המדינות המטיבות בהיבטים של מיסים ואשרות שהייה, והיא מטיבה גם בהיבטים נוספים שחשובים לטווח הארוך כמו עלויות מחייה, השקעות מבחוץ, וחינוך.
הנה הפירוט המלא:
אשרת שהייה מהפשוטות והארוכות בעולם
אולי הבירוקרטיה הראשונה שכדאי לבדוק כשמחליטים להשתקע במקום אחד כעצמאים, ואחת הסיבות שגרמו לנו לוותר על השתקעות בתאילנד ובדרום מזרח אסיה באופן כללי.
בגיאורגיה מקבלים ויזת תייר לשנה שלמה כבר בכניסה למדינה, בלי שום אותיות קטנות, בלי קומבינות ובלי להוציא כסף.
במשך מעל שנה נאלצנו להתעסק עם אשרות שהייה שונות ומשונות במזרח, שכללו הליכות חוזרות ונשנות למשרדי ההגירה, הוצאות כלכליות די גדולות בתשלום לסוכנים שונים, ואף יציאה וכניסה מהמדינה.
כל אלו לוו בחשש התמידי שלא יאריכו לנו את הוויזה או שחלילה לא יכניסו אותנו במעבר הגבול, והחלטנו שהספיק לנו.
ההחלטה שלנו על יציבות והשתקעות במקום אחד כוללת שקט בהיבטים הבירוקרטיים, ואשרת שהייה היא ההיבט הבסיסי לכך. ההיבט השני החשוב הוא עניין המיסוי, או תושבות המס במדינה.
לשלם אחוז מס נמוך, ולשמור אצלנו הרבה מאוד כסף
עלויות מחייה נמוכות יחסית
כמי שביקרו במדינה לפני השינויים האלו, אנחנו בהחלט יכולים לחוש בהבדל, וההבדל לא קטן: מחירי השכירות הכפילו את עצמם, והעלות הכללית של צרכי מחיה עלתה.
חינוך פרטי ואיכותי במחירים נגישים
בטביליסי יש מגוון אופציות לחינוך פרטי, החל מגילאי הגן – גנים בינלאומיים דוברי אנגלית, בית הספר הבריטי, בית הספר הצרפתי, האמריקאי.. והעלויות של חינוך פרטי הן מאוד נמוכות ביחס למקומות אחרים בעולם.
אז איך זה מרגיש ומה הלאה
את הפוסט הזה אני מסיימת לכתוב בדיוק חודשיים אחרי שהגענו לטביליסי במטרה להשתקע.
השבועות הראשונים אחרי הנחיתה היו מבלבלים.
האם אני באמת מוכנה להשתקע במקום אחד? לנטוע שורשים? ומה יהיה עם החורף הקר?
בכל זאת אחרי 4 שנים ללא מחויבות למקום, הרגשתי שזה קצת כמו להיכנס לזוגיות אחרי שנים ארוכות לבד – את יודעת שזה יטיב איתך, אך נדרש פה שינוי תודעתי והסתגלות למצב חדש.
אבל כמו רוב הדברים, כך למדנו על עצמנו בשנים האחרונות, זה הכל במיינדסט.
הזכרתי לעצמי שקיבלנו החלטה להשתקע, והחלטנו שאין אופציה אחרת אלא לעשות שיהיה לנו טוב במקום הזה, כי הרי הקריטריונים החשובים קיימים, וגם הלב אישר את ההחלטה.
כך יצא שבחודשיים האחרונים היינו עסוקים בלהתפעל מעונות השנה המתחלפות, מהמגוון העירוני, מהיכולת לצאת מהבית ברגל לכל מקום, מביקור ראשון של המשפחה,
אפילו החורף שכל כך חששתי ממנו, הפך פתאום לשינוי מרענן באווירה ובמלתחה.
ובעוד שאני לא יודעת מה צופנות לנו השנים הבאות, כי הכל משתנה בקצב מהיר, כרגע אני יודעת להגיד שמצאנו את המקום שלנו, זה שהכי מטיב איתנו בתקופה הנוכחית של חיינו.
אז מה עם המסע שלנו אתם שואלים?
המסע שלנו לא נגמר. במובנים רבים הוא רק התחיל.
למעשה, המסע הזה לעולם לא ייגמר מפני שהמסע הוא קודם כל פנימי, אצל כולנו
וזה, כך אני מקווה, יימשך כל עוד אנחנו כאן.