מסע ההורות שלנו בתאילנד. לגור שנה בפוקט כהורים נוודים דיגיטליים

אתמול בערב התחלתי להרגיש את הכיווץ בבטן. הפעם זה לא צירים. זה הפחד שבחוסר הוודאות, כאמא.

בעוד פחות מחודש הויזה שלנו בתאילנד נגמרת, וקצת לאחר מכן, גם החוזה של הבית שלנו בלגונה, ואין לנו תכנית. אנחנו לא יודעים איפה נגור בחודש הבא, באיזו מדינה, באיזו יבשת, באיזה בית, באיזו עונה.

האמת היא, שכל אלו הגיעו בהפתעה. תכננו להישאר בתאילנד לפחות עד סוף החורף באירופה, ונתפסנו לא מוכנים.

זו אשמתנו. אמרתי לירון.

למה לא חשבנו קצת יותר קדימה? למה לא סגרנו את החוזה ליותר זמן? למה לא עשינו ויזה ארוכת טווח כבר לפני כמה חודשים?

לא רצינו להתחייב. הוא הזכיר לי.

זה נכון. לא התחייבנו ולא במקרה. רצינו לשמור על האופציה לדלג מתאילנד ברגע שהיא כבר לא תתאים לנו.

Go where you are treated the best.

זו הייתה המנטרה שלנו במשך ארבע השנים האחרונות, והקורונה בעולם בשנתיים מתוכן, רק חיזקה את פילוסופיית החיים הזו, הוכיחה לנו שזו צורת החיים הכי נכונה לנו. 

הכל דינמי, ולכן גם אנחנו רוצים לשמור על דינמיות. 

ובשביל לשמור על דינמיות, צריך גמישות. ולגמישות, יש מחיר. גם מחיר כלכלי, כי תמיד יותר יקר לשכור רכב או בית או לעשות ויזה לטווחים קצרים. את המחיר הכלכלי היינו מוכנים לשלם. אבל יש לה גם מחיר נוסף – 

מחיר של חוסר וודאות. 

ברגע אחד, יכול להסתבר לנו שבעלי הבית שלנו כבר השכירו אותו מיד עם תום החוזה שלנו, ועוד לפני שהספקנו להחליט אם להאריך, והרכב יכול להילקח על ידי הסוכנות להשכרת רכבים בחודש הבא. וכי בהחלטה ממשלתית של הרגע, הויזה הדו-חודשית הנוכחית שלנו כבר לא רלוונטית. 

רצינו לשמור על הכל גמיש ודינמי וקל לשינוי. אבל לגמישות והקלות יש מחיר. 

האם זה מחיר שאנחנו רוצים להמשיך לשלם?

אני גם לא יודעת איך נארוז את כל הבית הזה שמילאנו בשנה האחרונה בפריטים שכרגע נראים חשובים מאוד. אמרתי לירון.

כמו מה למשל?

למשל, מה עם כסא הנדנדה שלי? הכסא שניצב ליד החלון הגדול בחדר השינה שעליו אני מניקה ומרדימה את אלונה בכל בוקר, צהריים וערב. איך אארוז אותו?

ומה עם כל המלתחה של אלונה שהסבתות דאגו לצייד אותה עד גיל שנתיים לפחות? ורוב הבגדים בכלל קצרים, לקיץ. ומה אם נעבור עכשיו למדינה קרה?

ויש גם את הצעצועים והספרים, והעריסה היפה שלה שנקנתה רק לפני מספר חודשים ועומדת חדשה לצד המיטה, ממתינה ליום שבו אלונה תרצה לישון בה.

אנחנו לא צריכים כלום, בתכלס. הוא משיב.

זה מעצבן אותי, אבל כנראה שהוא צודק.

בחודש שעבר ביקרנו את המשפחות בישראל, נסענו לשלושה שבועות והגענו בסך הכל עם שתי מזוודות לא מלאות (שהתמלאו בהרבה יותר מידי בגדים לאלונה, כבר ציינתי?). 

הנסיעה הזו, הוכיחה לנו שאנחנו יכולים לטוס למרחקים, ואנחנו לא צריכים הרבה. גם לא עכשיו כשאנחנו משפחה. אלונה צריכה אותנו, ההורים שלה, ואנחנו צריכים את המנשא שלה וכמה בגדים. את כל היתר אפשר להשיג בכל מקום אחר.

כל זה נכון, ועדיין. פתאום עם כל החפצים שאגרנו במשך שנה, דברים קטנים כאלה שמוסיפים לנוחות היומיומית ולתחושת ביתיות, אני מרגישה קצת כבדה בשביל לדלג בקלילות. 

ומרגישה שגם הקלילות כבר קצת מכבידה עליי.

אז מה נעשה? האם אנחנו מוכנים לוותר על הגמישות והקלילות לשם היציבות והוודאות?