התחלתי לעשות גאגא לפני כשנה, והתאהבתי. למי שלא מכיר, גאגא זה שיעור תנועה שהמציא אוהד נהרין ומוסמכים להעביר אותו רק מי שהתמחה אצלו. ובצדק, בגאגא המורה הוא קריטי מאוד לחוויה. במשך שעה המורה שנמצא במרכז החלל נותן הוראות תנועה וזז בעצמו, אבל המטרה היא לא לעשות מה שהמורה עושה אלא מה שהמורה אומר.
השיעור הראשון שלי בגאגא היה בלתי נשכח. יצאתי מהשיעור בהיי מטורף, עליתי על האופניים שלי והרגשתי שאם חלילה אעשה תאונה עכשיו אז אני שמחה שזה קרה אחרי השיעור הנפלא הזה. כן, עד כדי כך. על מה כל הבאזז?
על היכולת להתחבר לתענוג שבתנועת הגוף באמצעות דימויים מפורטים כמו 'להניע את העצמות בתוך הבשר הרך' ואשכרה להצליח להרגיש איך העצמות מחליקות להן בתוך הבשר הרך. על כך שבמשך שעה שלמה כ-40 אנשים זזים להם בחלל בתנועות משונות והכל מתקבל. שיעור מהצד נראה כמו חבורה של אנשים מסטולים מאוד.
אחד הדברים שמתרגלים בגאגא הוא להיות מאוד מרוכזים בגוף, בתחושה של כל האיברים, הרקמות, העצמות, העור וכן הלאה, אבל מבלי לעצום עיניים ולהתכנס בעצמנו, להיפך. להיות מרוכזים בגוף אבל נוכחים בחלל, לפקוח את העיניים, להסתכל החוצה, לקלוט את הסצנה שמתרחשת מסביבנו, את הצבעים, את האנשים, את התנועה כולה.
להסתכל החוצה וגם פנימה, תוך כדי תנועה אבל מבלי לפלוש למרחב הפרטי של מי שלידנו באמצעות המבט. זה מורכב כמו שזה נשמע, ולתרגל את זה יכול להוציא תחושות והתמודדויות שלא הכרתם קודם. בסוף השיעור יש תחושה שכולם מחייכים אחד לשני, מקבלים אחד את השני, לפעמים נשארים לרקוד ולזוז גם אחרי השיעור.
בשונה מסוגי ריקוד למיניהם, בגאגא נדמה שאין תחושה של שיפוטיות, אין השוואה, מבוכה או בושה שהתבלבלתם בצעד או שאתם לא מספיק גמישים. אין ניסיון להרשים או להיראות. לגאגא גם אין גיל, או מין, יש גברים ונשים צעירים ומבוגרים, כולם באו לאותן מטרות – להשתחרר, להתחבר, לחוות את התענוג שבתנועה.