בפוסט הבא ירון יספר מדוע החליט לגשת לתחרות פיתוח גוף, אילו דילמות עלו במהלך ההכנה, ואת התובנות במבט לאחור. 

התובנות האלו שזורות בסיפור האישי שלנו על התחרות, אך רלוונטיות לכל תחום בחיים. והמטרה שלנו היא שתוכלו לקחת מהן למסע האישי שלכם.

אחרי שתיעדנו וחשפנו את השבוע האחרון לפני התחרות באינסטגרם ובפייסבוק סטורי, שאלתם אותנו הרבה שאלות מעולות, ואנחנו מקווים שהפוסט הבא יענה על כולן.

אז קבלו לראשונה בבלוג, פוסט שנכתב כולו על ידי ירון.

מילה מהכותב

לפני שאני מתחיל, בנימה אישית, אני רוצה להודות קודם כל לטל על התמיכה, ההכלה וההקרבה שהיא עשתה בשביל שנגיע לקו הסיום.

לעיתים בני זוג מודים לבת זוג בפומבי, מנהג שאני לא כל-כך מתחבר אליו באופן עקרוני, אבל הנה אני עושה אותו כאן. אני מודה שבד"כ שאני רואה את האמירה "בלעדיה זה לא היה קורה" זה נראה לי כמו קלישאה שאני מיד מטיל בה ספק.

עכשיו, ממקום בוגר ולא שיפוטי, אני מניח שהטלת הספק היא לא במקום ואני בטוח שבלי טל כל זה לא היה קורה.

צוות. כל פרויקט גדול שאחד מאיתנו לוקח על עצמו הוא גם פרויקט של השני(ה)

מה הביא אותי לגשת לתחרות בודיבילדינג (פיתוח גוף)

בנובמבר 2019, בעודי גולל באינסטגרם בדירתנו בהו צ'י מין סיטי, נתקלתי בפוסט של בודיבילדר ישראלי שסיפר על הזכייה שלו בתחרות בודיבילדינג.

הוא העלה תמונה מרשימה מאוד מיום התחרות ובפוסט עוקב הוא סיפר מה כללה ההכנה לתחרות.

מיד אמרתי לעצמי "וואו זה נשמע סיוט…"

אבל כמה שניות אחרי חשבתי "וואו, איזה משמעת עצמית מטורפת בטח יש לו".

כשהראיתי לטל את התמונה היא לא התרשמה במיוחד, ומצאתי את עצמי מתחיל להסביר לה כמה שהתהליך שהוא עבר קשה ככל הנראה.

אמרתי לה שבודיבילדינג, להבדיל מסוגי ספורט אחרים זה ספורט של 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע, כי בבודיבילדינג צריך להקפיד על התזונה באופן קיצוני.

כמובן שהאמירה הזו לא מדוייקת, כל סוגי הספורט הם 24/7. יתרה מכך, כמעט כל דבר שעושים בחיים, אם רוצים לעשות אותו טוב הוא 24/7. אבל בכל אופן, העובדה שצריך לשלוט ביצר הבסיסי של האכילה משכה אותי והפחידה אותי במקביל.

עברו כמה חודשים, עברנו לקייפטאון ולא דיברנו בכלל על בודיבילדינג או תחרות. בקייפטאון שכרנו מאמנים אישיים, אני שכרתי מאמן ישראלי וטל מאמן מקומי.

בפנים כנראה כבר ידעתי שאני רוצה ללכת על זה, הרי כל החיים אני מתאמן בחדר כושר וחולם להיראות טוב יותר. 

האתגר הזה היה תפור עליי מהרבה בחינות, אבל לא העזתי להודות בזה, גם לא בפני עצמי.

ולאחר כמה חודשים, תחת שרביטו של המאמן הישראלי, נפל לי האסימון שאני לא הולך בכיוון המטרה האמיתית שלי אלא מתאמן לפי התכנית שהמאמן רצה להעביר.

כדאי שתדע לאן אתה הולך, כי המורה ילמד אותך מה שהוא ירצה ללמד ולא בהכרח מה שאתה רוצה ללמוד

העיקרון הזה תקף לכל תחום בחיים וצריך להיות מודעים אליה ולשים לב כשלוקחים מורה.

במקרה שלי, לא הייתי בטוח מה אני בכלל רוצה מהמורה, לא הגדרתי מטרה ברורה, ולכן גם לא התעקשתי על הליכה בכיוון המטרה שלי.

וזאת נקודה חשובה. כאשר בוחרים מורה, כדאי לדעת מה אנחנו רוצים ללמוד ממנו ואז לבחור את המורה שרוצה ללמד את מה שאנחנו רוצים ללמוד. 

ברגע שנפל לי האסימון שאני רוצה להראות טוב יותר וגם הצלחתי להודות בכך, החלטתי לעזוב את המאמן הישראלי ולחפש מאמן חדש.

החלטתי לא להגביל את עצמי למאמן ישראלי, ואחרי שעשיתי מספר שיחות עם מאמנים מכל רחבי הגלובוס: צרפת, שבדיה, דנמרק, איטליה, ארה"ב ומקסיקו, בחרתי בסוף במאמן אמריקאי. 

הניסיון שלו והעובדה שהוא הכין עשרות אנשים כמוני, ללא ניסיון קודם שבתה אותי. וכאן בא לידי עיקרון הספציפיות – לבחור מאמן או מורה עם תוצאות מוכחות לאנשים כמה שיותר דומים לך.

בשלב הזה עדיין לא יצאתי בהצהרות, לא אמרתי לאף אחד שאני מתכוון להתחרות. קצת פחדתי להתחייב לתהליך. 

תוך התייעצות עם כמה חברים-מאמנים ניסיתי להבין "כמה משמעת עצמית הדבר הזה דורש?", "האם זה באמת כל-כך קשה כמו שמציגים את זה?".

החלטתי יחד עם טל והמאמן שנתחיל בתהליך, עדיין לא נתחייב לכלום, ונראה איך הדברים מתקדמים.

הערך של מאמן טוב בהיבט המנטלי

למאמן טוב יש ערך גדול מאוד מכמה היבטים:

ההחלטה לקחת דמות חיצונית עם ידע מקצועי רב, חסכה לי הרבה לבטים וקצרה את עקומת הלמידה העצמאית. 

בנוסף, נהנתי מהמיינדסט של המוציא לפועל. 

כשאני עובד אני בדרך-כלל זה שמתכנן ושוקל ומחשב, כל העומס המנטלי הוא עליי. פתאום להגיע לאימונים ולא לחשוב אלא נטו להוציא לפועל ולעבוד לפי מרשם, היה מאוד משחרר ומקל.

מעבר לכך, מתוקף הניסיון שלו, דארן המאמן ידע תמיד להגיד לי למה לצפות וכך יכולתי להתכונן מנטלית. 

לדוגמא , כמה שבועות לפני התחרות כאשר הוא הוריד לי משמעותית את כמות הקלוריות היומית, הוא אמר לי לצפות לעייפות, תשישות, כאבי שרירים וצורך עז בשנצים. ובאמת כל אלה היו שם.

ערך חשוב נוסף של המאמן הוא האקוונטביליטי, אחריות הדיווח. כל אימון וכל גרם שאכלתי דווח לדארין, ולכן לא יכולתי לעגל פינות.

זה אומר שגם אם הייתי מאוד עייף הייתי הולך להתאמן כי זה מה שהיה צריך לעשות. היה לי בראש משפט שקראתי באוטוביוגרפיה של ג'ורג' סנט פייר (לוחם UFC): 

"האימונים היחידים שמשנים הם האימונים שאתה עושה למרות שאין לך כוח ללכת. ללכת לאימונים שיש לך כוח אליהם, את זה כולם מצליחים לעשות".

המאמן גם תומך רגשית במקומות שקשה. הייתה תקופה שלא ירדתי במשקל למרות שציפיתי לרדת. הייתי בטוח שאני עושה הכל נכון אבל המשקל לא זז. 

התייעצתי עם דארין והוא הזכיר לי שבחיים, כמו בדיאטה, ההתקדמות היא לא לינארית. צריך להאמין בצדקת הדרך, לדעת שאנחנו עושים את הדברים כמו שצריך ולהאמין שהתוצאות מעבר לפינה.

כאן הגיעה לידי ביטוי החשיבות של המעקב. ככל שעוקבים אחרי הדברים בצורה יותר יסודית יש יותר נתונים שמאפשרים לקבל פרספקטיבה.

אז הייתה תקופה שאמנם לא ירדתי במשקל, אבל בגלל שעקבתי אחרי המשקלים שהרמתי בכל אימון, ראיתי שבהישגים שלי באימונים יש שיפור משמעותי. 

הדרגתיות וסבלנות – ההמפתח להתמדה ועקביות

מכירים את זה שאתם נרשמים לחדר כושר או מתחילים דיאטה בהתלהבות? אתם  פותחים חזק, עושים את האקסטרה (קונים נעליים חדשות, הולכים לחדר כושר בשש בבוקר ובערב לספינינג). 

בדרך-כלל זה מסתיים במקרה הטוב בפרישה, ובמקרה הרע בפציעה או טראומה ועלייה במשקל.

כמובן ששורש הבעיה הוא בדרך-כלל חוסר ידע, אבל ברמה הפשוטה ביותר חשוב לא להגזים, לשמור על קצב התקדמות שהוא נעים ונוח ולזכור שהמטרה היא להתמיד.

יש לי משפט שהגיתי ואני מזכיר אותו לעצמי כשאני מתלבט אם לעשות עוד סט: "האימון של מחר יותר חשוב מהאימון של היום".
כלומר עדיף לשמור על רעב לאימון הבא וטעם של עוד מאשר להסתכן בפציעה או הפסקה ארוכה.

היו כמה פעמים לאורך ההכנה שניסיתי לדחוף חזק מדי באימונים, מעבר למה שהוכתב על ידי המאמן וזה כמעט תמיד הוביל לתשישות וכאבי מפרקים.

ההתמדה בתהליך לא הייתה מושלמת, היו מעידות בדרך. כמו הערב שבו אכלתי כמה ניוקי שטל השאירה על השיש.

הניוקי אמנם היו טעימים ברמות, אבל הלכתי לישון עם תחושת אכזבה עצמית עמוקה. זאת הייתה תזכורת כואבת אך טובה לעובדה שכניעה ליצר ולהיות לא נאמן לעצמך זה דבר לא נעים.

אבל כשדיווחתי על כך לדארין, הוא הזכיר לי לא להלקות את עצמי.
התחרות היא לטווח ארוך ולא הגיוני שלא יהיו מעידות בדרך. החוכמה היא לא להיכנס לסחרור אלא לחזור מהר ככל הניתן לדרך הישר. 

 

 

לתעדף כדי להגיע למטרה – קודם כל האבנים הגדולות

לקראת התחרות, כשההכנה נהייתה תובענית יותר, הבנתי שאני צריך לשים את האימונים והתזונה במקום הראשון.

דאגנו לכך שמיד אחרי שאני מתעורר, אני שותה קפה, מסדר לעצמי את האוכל לכל היום, ויוצא להתאמן. עשינו הכל כדי שלא יהיה מצב שבו אני נכנס לעשייה, עבודה וסידורים והאימונים נדחים לשעות הערב או מתמסמסים.

בתקופת ההכנה, כחודשיים לפני התחרות, יצא שנחשפתי להרבה קונספטים מעניינים בשיווק שטל ואני רצינו לנסות בעסק. התחלתי לשים לב שבאימונים, במקום להיות ממוקד באימון, בכיווץ של השרירים, הפלגתי למחשבות על העסק.

התלבטתי מה לעשות ואז החלטתי לעשות אלימינציה לכל הפודקאסטים והתכנים שצרכתי.

בזמן האימון עברתי להתמקד בתכנים שקשורים לאימון. למעשה, בכל אימון שמעתי את אותו התוכן של ארנולד שוורצנגר.

בתור מי שרגיל לצרוך כמה פודקאסטים ביום ולקרוא כמה ספרים בשבוע, האלימינציה של המידע עשתה לי טוב.

זה גרם לי לשנות גישה באופן כללי ולצרוך מחדש רק תכנים שממש השפיעו עליי וגם עמדו במבחן הזמן. כמו המשפט של ברוס לי –

I fear not the man who has practiced 10,000 kicks once, but I fear the man who has practiced one kick 10,000 times.

על החשיבות של הוויז'ן, ולאיזו מטרה בכלל לשאוף

בקטע של ארנולד שוורצנגר, הוא דיבר על כמה קונספטים מעניינים. 

הראשון הוא שיהיה ויז'ן גדול. ארנולד סיפר שהוא דמיין את עצמו עומד על במה, מוכתר כאלוף העולם בבודיבילדינג. 

החלטתי לנסות להשתשעשע עם הרעיון הזה של הויז'ואליזיישן. ניסיתי לדמיין את עצמי זוכה בתחרות. זה היה קשה. קשה מאוד אפילו.

הרגשתי שלדמיין את עצמי זוכה דורש תעוזה, זה הרגיש מוזר.

"למה קשה לך להעיז? זה אצלך בראש, אף אחד לא צריך לדעת על זה.." אמרתי לעצמי. זה דרש הרבה עבודה עצמית פנימית.

השאלה האם בכלל לכוון לזכייה העסיקה אותי רבות.

מצד אחד, הדבר הנכון הוא לא להשוות את עצמי לאחרים, לזכור שהתחרות היא ביני לבין עצמי ואם אזכה או לא זה כבר לא תלוי בי. מצד שני, היה לי קשה לייצר לעצמי מוטיבציה פנימית מבלי לחשוב על זכייה בתחרות.

אחרי שהתלבטתי ארוכות החלטתי לשאול את המאמן שלי. "מה אני צריך לעשות כדי לזכות במקום הראשון? לשם אנחנו מכוונים נכון?" 

להפתעתי דארין אמר שאנחנו לא מכוונים למקום הראשון כי זאת תחרות ראשונה ואנחנו לא יכולים לדעת כמה מנוסים יהיו המתחרים האחרים. הכי חשוב שנלמד.

למרות שידעתי שהוא צודק, באינסטינקט שלי התאכזבתי מהתשובה שלו. חשבתי לעצמי שאני רוצה מישהו שימשוך אותו לקצה.

לאחר תקופה ארוכה של התחבטות נוספת בנושא, התייעצתי עם דוד שלי והוא נתן לי את הפתרון שהרגיש לי כאידאילי: 

"…לא רק שאתה תעשה הכל כדי לזכות, אתה גם מכוון לזכות בעיטור העוז, להיות המתחרה הכי טוב שדרך על הבמה הזאת".

זה הסתדר לי בראש. אי אפשר לכוון למשהו שהוא לא הטוב ביותר, אבל גם צריך לזכור שלא הכל תלוי בנו. לפחות ידעתי שאם אעשה כל שביכולתי כדי לנצח, לא יהיו לי חרטות.

בשלב הזה, הגישה שלי נהייתה גישה של "לא להשאיר אבן לא הפוכה".

החלטתי לשכור עוד מאמנת שתלמד אותי פוזינג – איך להציג את הגוף על הבמה, וגם תיתן לי חוות דעת שנייה.

בודיבילדרים מקצועיים בזמן הפוזינג. כל מתחרה עומד באופן שהכי מחמיא לו

לעבוד קשה כשאף אחד לא רואה, זו התחרות האמיתית

בבודיבילדינג, כמו בחיים, העבודה הקשה נעשית מאחורי הקלעים. 

כמו שסטאראפ לא עושה אקזיט בין לילה אלא עובר כברת שמתחילה לרוב מהמוסך בבית של ההורים, כך גם כל סיפור הצלחה צומח לאורך זמן. דרך התמדה בפעילויות "אפורות".

אצלי זה כלל בין היתר ריצת בוקר במרץ בקור של כפר ורדים, אימון לבד בחדר כושר עלוב של בית מלון ועוד..

בבוקר התחרות, היינו בהתרגשות טובה. לא היה שום לחץ.

העבודה הקשה נעשתה במשך שמונה חודשים לפני התחרות. כעת כל שנותר היה לעלות על הבמה וליהנות. 

חשבתי שזאת קלישאה כשהמאמנים שלי אמרו לי "לך תהנה" כשלמעשה אהיה בלחץ אטומי על הבמה. אבל באופן מפתיע זה בכלל לא קרה, באמת הלכתי ונהניתי.

אני חושב שזה נבע מהעובדה שבמהלך כל ההכנה, ישב לי בראש אחד המשפטים הפילוסופיים האהובים עליי של אפיקטטוס. המשפט אומר – התחרות האולימפית היא עכשיו.

הפיסקה שלו כ"כ טובה, שאני מצרף אותה כאן במלואה:

עד מתי תדחה את המחשבה שאתה ראוי לדברים הטובים ולא תחרוג במאומה ממצוות ההגיון? ... לאיזה מורה אתה עוד מחכה, שעד בואו אתד דוחה את שיפור עצמך? כבר אינך נער, אלא גבר בוגר. אם עכשיו תזניח זאת, אם לא תהיה נחוש, אלא תערום תמיד דחייה אחת על גבי רעותה, אם תקבע יום ועוד יום שרק אחריו תתחיל לייחד תשומת לב לעצמך- לא תתקדם בכלל, ואף כלל לא תבחין בכך. אלא תמשיך בחייך עד יום מותך כאדם חסר השכלה. לכן כבר עכשיו דרוש מעצמך לחיות כאדם בוגר, כמי שמתקדם בלימודו, וכל מה שנראה לך טוב ביותר- יהיה לך לחוק שאין להפר. אם תעמוד בדרכך משימה קשה או נעימה, אם יקרה בדרכך דבר מה בעל שם טוב או בעל שם רע- זכור כי הרגע המכריע הוא עכשיו, כי התחרות האולימפית מתרחשת ברגע זה וכי אי אפשר עוד לדחותה. זכור כי די בתבוסה אחת, בכניעה רגעית כדי להרוס את ההתקדמות או להחיות אותה.

אפיקטטוס

להתמקד בחוזקות שלך, ולא לזלזל בעולמות שאנחנו לא מכירים

בסופו של דבר בבודיבילדינג, כמו בחיים, כל האימונים וההקפדה על התזונה לא שווים כלום אם לא יודעים להציג את העבודה.

דרך אימוני הפוזינג למדתי שכל ניואנס קטן, סיבוב של כף היד פנימה, הרמה של הכתף ואפילו על מה אתה חושב שאתה מכווץ שריר מסוים, עושה את ההבדל. 

כל החוכמה בפוזינג היא להראות את החוזקות שלך ולהסתיר את החולשות שלך.

לדוגמא: מתחרה אחד ישים יד על המותן לצד הגוף כדי להראות את שריר האלכסונים שלו ומתחרה אחר יניח את היד גבוהה יותר על מותן בכלל לייצר אשלייה של מותן צרה יותר על חשבון חשיפת האלכסונים.

לעין לא מקצועית נראה שמדובר בכמה אנשים עם שרירים מנופחים שעומדים על הבמה, אבל ברגע שמדברים עם מקצוען (כמו מאמנת הפוזינג שלי) מבינים שמדובר בעולם שלם.

זה הזכיר לי ציטוט ששמעתי ועורר אצלי את יצר הסקרנות:

"אם נושא לא נראה לך מעניין זה סימן שלא חקרת אותו מספיק". כל דבר יכול להיות מעניין, רק צריך לחקור אותו.

בודיבילדינג הוא עולם שלם שנגלה לנו. הרבה יותר מסתם ניפוח שרירים מוגזם. תחרות WNBF בצרפת

תזכורת לכך שקיצוניות היא דבר יחסי בלבד

לקראת התחרות, התחילו להתעורר קשיים מהותיים יותר.

אמנם אני הייתי בתחושת היי, וחוויתי התרגשות מטורפת ושמחה, ובגדול נהנתי מכל רגע, אבל גם הייתי מאוד תשוש.

כל הליכה לסופר הייתה קשה, השינה שלי הייתה לא סדירה ועוד.

חברים, קרובים ומשפחה התחילו להביע דאגה: "זה לא קיצוני מדי?", "אתה בטוח שזה בריא?", זה ממש נשמע לי מוגזם".

חשוב לזכור שקיצוניות היא דבר יחסי בלבד.
 היום, נראה לי קיצוני לא לדעת מה אני מכניס לגוף שלי, לא לנהל מעקב אחרי המשקל שלי או כמות הקלוריות שאני צורך. כמו שלא אתדלק את הרכב שלי בבנזין במקום סולר, כך חשוב לי להקפיד על הדלק שבו אנחנו מזין את הגוף שלי.

הרי מה שאני עושה לא נראה קיצוני לבודיבילדרים אחרים, זה הכל עניין של במי אתה מקיף את עצמך. 

כמובן שאני לא אומר את זה ממקום של תלונה על הדאגה והאכפתיות של הקרובים והמשפחה, אבל כן חשוב לי להזכיר שדבר שנראה לא סטנדרטי בחוג מסוים עשוי להיות סטנדרטי בחוג אחר.

זו גם תזכורת לעצמי לא לקטלג מישהו אחר כקיצוני, אלא לזכור שהוא פשוט בוחר בדרך אחרת ויש סיכוי טוב שאני נראה לו קיצוני בדיוק כמו שאני חושב שהוא קיצוני.

עוד על הנושא הזה כתבנו בדקה למחשבה בפוסט מי קובע מהו הקיצון?

להבין מה תלוי בנו, מה לא תלוי בנו, ולדעת שעשינו כל מה שביכולתנו

התחרות התקרבה, והמועד המקורי – אמצע אוקטובר בישראל, היה בסימן שאלה גדול.

חששתי שהתחרות תדחה או תבוטל והתלבטנו מה לעשות במקרה כזה. אם התחרות בישראל תתבטל, המשמעות היא שכל העבודה הקשה של 8 החודשים האחרונים לא תוכל לבוא לידי ביטוי ברגע התחרות. 

ואז עלה לנו רעיון – לחשוב על תכנית גיבוי מחוץ לקופסא. הרי אנחנו גם ככה מסתובבים לנו בעולם, אז למה להגביל את עצמנו לתחרות בישראל?

חיפשנו איפה מתקיימות תחרויות באותה תקופה, ומצאנו תחרות ליומיים אחרי התאריך, בצרפת. כן, תכננו להגיע להתחרות בישראל, אבל כשדברים שאינם תלויים בנו משתנים זה הזמן לחשוב יצירתי.

וכך עשינו. הגענו לתחרות בעיירת דייגים קטנה בדרום צרפת, ודאגנו לכל הסידורים הלוגיסטיים מראש. כך, במקום להיות קורבן של הנסיבות (ואכן בסוף התחרות בישראל נדחתה), לקחנו את הנסיבות לידיים.

לקראת התחרות עלתה דילמה נוספת: האם אני מתאמן חזק מספיק? הרי תמיד אפשר לעשות עוד אימון ועוד חזרה. 

השאלה הזאת הציקה לי הרבה. במיוחד אחרי שהתייעצתי על כך עם המאמן שלי והוא ענה לי שאם אני שואל אותו, אז כנראה שהייתי צריך לתת יותר.

מנגד, בהתייעצות עם מאמנת הפוזינג,  היא אמרה לי שהתחושה הזאת של הלבטים לפני התחרות תמיד מופיעה, ושהדרך הכי טובה ומטיבה היא להאמין שעשינו כל מה שיכולנו לעשות. התחברתי.

כשיש שינוי בתכניות שלא תלוי בנו. עיירת הדייגים בדרום צרפת זה זמן טוב לחשוב מחוץ לקופסא

תובנות מהבמה – האיש בארנה, שיעור צניעות, ונקודת המבט של האחר

ביום התחרות, כשעליתי על הבמה, זכרתי את הדגש של קימי מאמנת הפוזינג – תמיד תזכור את נקודת המבט של השופטים. 

עליך להיכנס לנעליו של האדם שמנגד, מה נקודת המבט שלו? איך הוא תופס אותך?

השופטים של התחרות יושבים על כיסאות נמוכים מתחת לבמה ולכן תמיד צריך להתכופף קדימה כדי שיוכלו לראות את שרירי הכתפיים והטרפז ולייצר אשלייה שאתה גדול יותר מכפי שאתה. בנוסף, יש לדאוג שהתאורה תנחת עליך בזווית כזאת שתדגיש את הגימורים בשרירים שלך.

הבחינה נעשית כאשר כל המתמודדים עומדים בשורה. השופטים בחנו את כולנו בזריזות וראיתי שהם מתמקדים במתחרים אחרים.

מהר מאוד הבנתי שיש מתחרים מנוסים וטובים יותר בתחרות, זה היה שיעור בצניעות.

אני לא יודע למה חשבתי לעצמי שאחרי שמונה חודשים אבוא ואזכה בתחרות, מצד שני אני לא מצטער לרגע על הרצון לנצח. אני לא חושב שהיה אפשר לעשות את זה אחרת.

כשירדנו מהבמה החלפתי כמה מילים עם רוי, מתחרה הולנדי שבדיעבד זכה בתחרות. 

הוא סיפר לי שהוא עשה שתי חזרות גנרליות לשבוע שלפני התחרות, רק כדי לראות איך הגוף שלו מגיב לכמויות השונות של הסודיום, הפחמימות, הפוטסיום והנוזלים שהוא מכניס לגוף שלו. כל ניואנס משנה כבר אמרתי?

הבנתי שיש לאן לשאוף ושעד שלא נמצאים על הבמה לא יודעים כלום. ובכל מקרה, אני מרגיש שעצם העלייה לבמה הזו היא הישג בפני עצמו.

ותיאודור רוזוולט מסביר את זה יותר טוב –

אלו התובנות המרכזיות שעלו במהלך המסע הזה, של שמונה חודשים שנקרא הכנה לתחרות בודיבילדינג. ורק אחרי, אי אפשר שלא לשאול את השאלה –

מה הלאה? האם אני מתכוון לעשות להמשיך עם הבודיבילדינג?

הרבה קרובים שואלים אותי אם אני אעשה עוד תחרות. והתשובה היא שאני לא יודע. אני כן יודע שנהניתי מהתחרות הזאת.

המשמעת העצמית, ההקרבה, תחושת המשמעות והסיפוק, היו מהחזקות שהיו לי בשנים האחרונות.

לשמחתי, אני לא צריך להתחייב לכלום. טל ואני נמשיך לעשות את מה שאנחנו חושבים שיהיה הכי כיף והכי מטיב עבורנו בנקודת הזמן הנוכחית.

אם נחליט להתחרות נתחרה, ואם נחליט שלא אז לא 🙂

מוזמנים לשאול אותי כל שאלה בתגובות לפוסט הזה, ולחלוק את המחשבות שלכם בנושאים שעלו.