21:00 בערב, יום ראשון, ביסטרו דורצ'ול, בלגרד.
בדיוק הזמנתי את כוס היין הכי יקרה בתפריט ותכננתי להתחיל ולסיים לכתוב את יומן המסע הזה, כאשר ויקטור, וידאק, וג'ובאן, שלושה צעירים סרבים, פנו אליי בהתרגשות וביקשו רשות לשבת איתי בשולחן.
לקח לי רגע להבין מה קורה מסביבי ולהם להבין שהם צריכים לעבור לאנגלית.
הרמתי את העיניים מהמסך וקלטתי שכל יושבי הביסטרו הם גברים שפונים מהופנטים אל עבר המסך הירוק.
מסתבר שהערב משודרת ליגת האלופות בכדורגל, ואני תופסת שולחן יקר של 4 אנשים. השולחן היחיד שהיה פנוי בכל בתי הקפה והברים של רובע דורצ'ול, לטענתם.
אז במקום להמשיך לכתוב בסיטואציה המשונה הזו, התחלתי לגלות קצת עניין במשחק. כשמה שבאמת עניין אותי היה לשמוע איך שלושה בחורים מקומיים בני גילי תופסים את החיים בסרביה.
בלגרד שלא בתכנון – ההפתעה הגדולה של המסע
"אז בעצם הגעת לפה רק כי זו הייתה האופציה היחידה שלך?" שאל אותי וידאק חצי נעלב.
"כן", עניתי.
"הגעתי כי זו הייתה האופציה היחידה, אבל נשארתי חודשיים כי התאהבתי בעיר".
הם אהבו את התשובה שלי.
וזו האמת. סרביה הייתה המדינה היחידה שקיבלה אותנו כאזרחים ישראלים, כאשר שאר העולם נעל בפנינו את הדלת. אחרת לעולם לא היינו בוחרים אותה כיעד הבא.
בתכנון היו יוון, פורטוגל, אינדונזיה.. סרביה ממש לא הייתה ברשימת ההמתנה שלנו. אבל לחיים היו תכניות אחרות עבורנו, ואשליית העולם הפתוח וחסר הגבולות התנפצה לכולנו בחודשים האחרונים.
ואמנם פיתחנו מנגנון כזה שבו אנחנו משכנעים את עצמנו שהכל לטובה, בכל עזיבה ובכל שינוי תכניות בשנתיים האחרונות, אבל בלגרד הסתברה לא רק כפשרה מוצלחת לכל עיר אחרת, אלא כאחת הערים היותר מוצלחות שהיינו בהן.
פופקורן, טילון-קורנטו ומאפרות. נוסטלגיה של ילדות שנות התשעים
בלגרד היא בהרבה מובנים חזרה אחורה בזמן לשנות ה-90.
ומי שכמונו, חווה את ילדות שנות התשעים או גידל ילדים בשנות התשעים, ימצא בה רגעים נוסטלגיים של פשטות ותמימות.
הנוסטלגיה היא בדוכני הפופקורן וסירי התירס חם שמוכרים ברחוב. במקררי הגלידות שנמצאים בכל פינה בפארקים ובמדרחובים, מוכרים טילונים של פעם בהצלחה גדולה.
היא בליצן שמוכר בלונים מאורכים לילדים, שלצערי קשה לי שלא לראות בו משהו קצת קריפי, אבל באותו זמן זה גורם לי לשמוח על כך שעדיין יש ילדים שיכולים להתרגש מבלון פשוט בצבע אחד.
הנוסטלגיה היא גם בגני השעשועים עם המתקנים העשויים צינורות ברזל פשוטים צבועים באדום, נדנדות של פעם וארגזי חול שלדעתי כבר לא עוברים את תקני הבריאות ברוב מדינות המערב.
הנוסטלגיה היא אפילו בעישון בכל פינה, גם בתוך בתי הקפה הסגורים והמסעדות שבאופן אירוני צריך להיכנס אליהן עם מסיכות בגלל שיש מגיפה, אבל עישון פאסיבי לעומת זאת לא בדיוק מטריד פה אף אחד.
אולי זה הצירוף של הקורס שאני עושה בימים אלה, שכולל הרבה משימות נוסטלגיות והפלגה אחורה בזמן שגרמה לי לקנות טילון קורנטו, זה עם השוקולד בקצה הגביע.
*אגב, את המשימה הזו ספציפית שלחתי לכם בניוזלטר, ואם אתם לא רשומים אתם יכולים למצוא אותה כאן: משימה אינטראקטיבית
עירוניות נינוחה ואווירה בוהמיינית ברובע דורצ'ול
אני מתארת את החיים שלנו בבלגרד, אבל למעשה אלו לא החיים בבלגרד, אלא החיים ברובע מאוד מסוים של העיר – רובע דורצ'ול.
קריאה חפוזה בבלוג אקראי על האזורים של העיר, רגע לאחר שהזמנו את כרטיס הטיסה מהארץ, הבהירה לי בדיוק איפה אנחנו הולכים לשכור דירה.
"רובע דורצ'ול הוא הרובע הבוהמייני של בלגרד, שם התגוררו כל האמנים והסופרים של סרביה. תמצאו בו הרבה בתי קפה וברים, חנויות בוטיק ואת מבני האוניברסיטה של בלרד."
בול.
רובע דורצ'ול עלה על הציפיות בהרבה. יש כאן שילוב של חיים ועירוניות תוססת לצד אווירה רגועה ונינוחה של בילוי תמידי בבתי קפה.
האנשים לא הולכים פה מהר ברחובות, אין הרבה תנועת מכוניות, אין תרבות צפירות, או לחץ או אגרסיביות. יש פה הרבה הליכה נינוחה עם גלידה ביד, ואספרסו בכל שעות היום. כאילו כולם פה כדי ליהנות.
הדברים שהופכים את קמ"ר המגורים למושלם
הדירה שהזמנו לשלושת הלילות הראשונים הייתה בדיוק מה שאנחנו צריכים. דירה משופצת ונעימה, בבניין ישן על "פארק הסטודנטים".
לקח לנו פחות מ-24 שעות להחליט שאנחנו הולכים להאריך את השהות שלנו פה עד להודעה חדשה.
אפשר להגיד שמצאנו את הקמ"ר המושלם.
בכל המסעות שלנו בעולם הבנו מה הדבר שהכי חשוב לנו – שהקילומטר הרבוע סביב הדירה שלנו יהיה כמה שיותר נוח ומותאם לצרכים שלנו.
חשוב לנו שכל מה שאנחנו צריכים ביום יום שלנו ימצא במרחק הליכה ברגל של כמה דקות. ורובע דורצ'ול עונה על זה באופן מושלם.
הביסטרו הקבוע שלנו מתחת לבניין, הוא המקום שבו אנחנו שותים את הקפה שלנו כל בוקר (קפוצ'ינו דאבל אספרסו לירון, קפוצ'ינו נורמל בשבילי) ונהנים ממראה הפארק שמעבר לכביש.
הספרייה הקטנה בקומת הקרקע של בניין המגורים שלנו, מספקת לי חלל עבודה שקט ואידיאלי לכתיבה, בין מאות הספרים הסרבים העתיקים וריח הנייר הישן. (שילמתי 5 דולר עבור מנוי חופשי-חודשי)
מועדון הכושר על גדות הדנובה, הספא של יום שישי שמחזיר אותנו לרגע למזרח, בית הקפה של יום שבת, המדרחוב התוסס וכמובן מצודת בלגרד – הפארק העירוני בין חומות העיר העתיקה, שאנחנו פוקדים מידי יום.
כל אלו מרכיבים את הרוטינה האהובה עלינו כל כך באורח חיים הזה, שמשתנה לעיתים תכופות.
מלכודת הדבש של הקמ"ר המושלם
האמת היא שלפעמים, מרוב שהרוטינה טובה, היא הופכת לסוג של מלכודת דבש.
אנחנו מתמכרים לשיגרה הזו, עד שפתאום אחרי מספר שבועות יש קצת תחושת מחנק. גם הפעם זה קרה.
לא יצאנו מהקמ"ר המושלם שלנו ברובע דורצ'ול במשך חודש וחצי! אנחנו לא באמת מכירים את בלגרד, שלא לדבר על סרביה.
כשהתובנה הזו מגיעה, וזה בדרך-כלל קורה ביום בהיר אחד, אנחנו ישר יוזמים איזו נסיעה מחוץ לעיר או קובעים איזה סופשבוע בטבע.
הפעם החלטנו לעשות סופשבוע בעיר הסטודנטים נובי סאד, ששמענו עליה הרבה דברים טובים, עיר קטנה שקטה וציורית. ככה יחצנו אותה בכל אופן, ולזה ציפינו.
אז שעה ורבע נסיעה במונית בין המון שדות תירס ומישורים ירוקים הביאה אותנו ישירות ליעד. סגרנו לילה אחד בדירה במרכז וישר יצאנו להסתובב בעיר.
ארוחת צהריים במדרחוב היפה אך המנומנם, סיבוב בפארק הכי נחשב בעיר, שכל גינת כלבים בתל אביב מרגשת יותר ממנו, וה"פיק" ברצועת החוף המלאכתית – ה"סטראנד", שנראה כמו פסטיבל "בומבמלה" ביום האחרון שלו.
בקיצור, לא בדיוק כוס התה שלנו.
למען האמת, תוך שעתיים בנובי סאד המנומנמת כבר התגעגענו לבלגרד התוססת והשמחה. החלטנו שאין טעם לבזבז זמן ולנסות בכוח להינות.
שאלנו את נהג המונית שלקח אותנו חזרה לדירה, אם יסכים לחכות 5 דקות עד שנרד עם המזוודות ולקחת אותנו חזרה לבלגרד.
וכך הסתיימה חוויית היציאה מהשגרה שלנו.
הזמן שלוקח לנו לייצר רוטינה במקום חדש – האם אנחנו מקובעים?
בדיוק תהינו כמה זמן לוקח לנו לייצר רוטינה שאנחנו אוהבים ואם זה קורה באופן טבעי עם הזמן, או שפשוט יש לנו נטייה להפוך דברים שטובים לנו מהרגע הראשון להצהרות כמו "בית הקפה של יום שבת".
כמה אנחנו מקובעים ואוהבים "טקסים" כמו שפעם אחד החברים אמר לנו, לעומת כמה אנחנו פשוט יודעים מה טוב לנו וברגע שמצאנו את זה אנחנו מחזיקים חזק.
חלק מהרוטינות של השבוע כוללות את "הקפה של שבת" – בית קפה עם האווירה המושלמת ליום שבת בבוקר – מדרחוב שקט, קפוצ'ינו שתמיד מגיע בטמפרטורה הנכונה ועם קצף מושלם, ושולחנות מוצלים אך מוארים.
אחרי הקפה של שבת, אפשר למצוא אותנו בחוף הים המלאכותי של בלגרד – על גדות נהר הסאבה. גם שם, אנחנו מתמקמים במקום הקבוע – זולה על המים שהשירות בה איטי מידי אבל הסן פלגרינו מגיע קר והספות נוחות במיוחד.
וכמובן כשיש לנו לו"ז קבוע לימי שישי – ארוחת בוקר, קפה, חדר כושר, ביקור במאפייה טובה, מסאז', ארוחת ערב וסרט.
פתאום נדמה לי שאנחנו אפילו יותר מקובעים ממה שחשדתי.
עוד הצצה לחיי היומיום והרוטינות שלנו בחודשיים האחרונים בבלגרד תוכלו לראות בסטורי שלי כאן.
איך נראה המשך המסע שלנו בעולם בזמן קורונה?
להמשיך לשוט בעולם בזמן קורונה זה סיפור מאתגר, אם כי לא בלתי אפשרי.
זה מצריך גמישות, ספונטניות וכמעט בלתי אפשרי לתכנן ליותר משבוע קדימה, אבל יש לזה גם צדדים טובים.
פעם אחר פעם, אנחנו מוצאים שהאילוצים הם דבר חיובי בחיים. ואף על פי שהיינו מעדיפים שלא תהיה קורונה כמובן, האילוצים של התקופה הזו הביאו איתם כמה דברים טובים למסע שלנו.
האילוצים הביאו אותנו להכיר מקומות שלא היו בתכנון וצמצמו את האפשרויות.
ועם צמצום האפשרויות, כי גם ככה הדברים לא תלויים בנו, גם נעלם לו הפומו (פחד מהחמצה) הידוע לשמצה – אחד הדברים שהכי קשים לנו להתמודדות באורח החיים הזה.
עוד על המסע שלנו בזמן קורונה ועל ההחלטה לעזוב את ישראל דווקא בתקופה חסרת הוודאות הזו תוכלו לקרוא בכתבה שערכו עלינו בגלובס.
חוויות קולינריות מעטות מידי שיגרמו לנו לחזור לבלגרד בעתיד
אמנם יש לנו לא מעט תמונות מבתי קפה, אבל את הצד הקולינרי של העיר פספסנו די בגדול.
לא בגלל שקורונה ופחות אטרקטיבי לאכול בחוץ, אלא כי בחודשים האחרונים ירון נמצא בדיאטה מאוד קפדנית שלא מאפשרת לנו לאכול במסעדות יחד.
למזלנו, שבוע לפני העזיבה קיבלנו אישור מהמאמן שלו לארוחה חופשית (Cheat Meal) אבל מתוך חוסר ההיכרות עם המטבח הסרבי, בחרנו דווקא ללכת על המטבח האיטלקי הבטוח.
התנחמתי בכך שירון יכל לטעום את הקינוח הבלקני המועדף עליי, שאני אוכלת כל יום שבת (כבר ציינתי התמכרות לרוטינות?) – קניידלעך מתוק במילויים שונים.
טוב, בכל זאת יש לנו כמה חוויות קולינריות…
אז מה היעד הבא?
סיכמנו שהחודשיים האחרונים במסע היו מוצלחים במיוחד, ואנחנו עוזבים את בלגרד עם טעם של עוד.
היעד הבא הוא ניגוד מוחלט לעירוניות של בלגרד, ואם הכל יסתדר לפי התכנית צפוי להיות לנו חודש מעניין במיוחד עם פרויקט חדש ומרגש עבורי באופן אישי.
ניחושים?