*5 דק' קריאה
זו הייתה שבת גשומה וחורפית בטביליסי של אמצע יולי. כזו ששברה את החום הכבד ששרר פה מתחילת החודש, וכזו שבאה בדיוק בזמן כדי לרענן את האויר הגיאורגי שנעשה קצת חנוק.
שבתות אפרפרות עם מעט גשם הן מסוג השבתות שגורמות לי לרצות לצאת מהפוך מאוחר, לשים על עצמי טרנינג, ואז לרדת לקנות קפוצ'ינו גדול בטיקאווי ולהינות מהליכה איטית בפארק ומריח האדמה הרטובה.
ואחרי חצי בוקר של הליכה נינוחה כזו ומחשבות על החיים, להמשיך לחנות הספרים המקומית ולראות מה חדש במדף הספרים המיובאים ואולי לרכוש ספר קל משקל, ואז לבוא הביתה בדיוק בזמן כדי להעמיד תבשיל מנחם וטעים ופשוט.
ושבתות כאלה גורמות לי גם לרצות כוס תה עם נענע ופרוסת עוגה בחושה, ומנוחה של אחר צהריים עם הקינדל שלי מבלי להיות מודעת לשעה.
והשבתות האלה גם גורמות לי לרצות לחשוב, ולכתוב.
מה היית אומר הסיבה שאנחנו חיים כמו שאנחנו חיים? שאלתי את ירון באותה שבת חורפית של חודש יולי.
לפעמים אני מרגישה שהליכה עושה את השיחות שלנו להרבה יותר מעניינות. כאילו שבזמן ההליכה הרגליים מניעות מעין גלגל דמיוני במוח שאחראי על היצירתיות וכשהן במנוחה הגלגל הזה מאט ולפעמים נעצר.
אתה חושב שהסיבה שאנחנו ממשיכים באורח החיים שלנו היום היא אותה הסיבה שבגללה יצאנו לאורח החיים הזה לפני שנתיים וחצי?
אני מרגיש שאני לא יכול לדמיין משהו אחר מלבד זה. אבל בניגוד לפראנק וג'ולי, אני יודע שלטייל זו לא המטרה מבחינתי. ברור לי שהמקום החדש והנופים השונים הם לא יעד אלא רקע. שאני שואף למצוא את ההתפתחות והשלווה שלי מבפנים ולא כתלות בסביבה החיצונית שאנחנו נמצאים בה.
כן, בהחלט.
אבל אתה לא חושב שאם מישהו מבחוץ יסתכל על אורח החיים שלנו, הוא עשוי לטעון שאנחנו מחפשים את ההתפחות והשלווה שלנו דווקא כן בסביבה החיצונית המשתנה?
כן, אני מבין מה את אומרת. סנקה אמר שגם אם תימצאי במקומות רחוקים, מעצמך – לא תוכלי להימלט. ונבל רביקנט טוען שברגע שהזמן הכי טוב שלו ביום הוא זמן המדיטציה שלו עם עצמו, אז שום דבר חיצוני כבר לא משנה.
זה נכון, ועדיין.
לאורח החיים שלנו יש כל כך הרבה מעלות שלא הייתי מוותרת עליהן בשום פנים. מעלות שרק מי שיצא למסע שכזה יכול להבין.
אז למה את בוחרת באורח החיים הזה כבר יותר משנתיים וחצי? הוא גילגל את השאלה אליי.
שמחתי, כי הייתה לי תשובה ארוכה.
יש לי הרבה סיבות למה אני בוחרת באורח החיים בתנועה, ואף אחת מהן היא לא לראות אתרים חדשים או להכיר מקומות שאינם מתוירים או לראות נופים שלא ראיתי לפני כן. מכל אלו כבר שבעתי מזמן. למרות שתמיד נחמד לראות מקום חדש ויפה ומרשים.
1.
הסיבה הראשונה לבחירה באורח החיים בתנועה היא – כי למה לא, בעצם?
טוב נו, זה לא נחשב…
רגע, תחשוב על זה מעבר לקלישאה הפשטנית שנשמעת לך בוודאי כאילו הצעת לאורח כוס תה והוא עונה לך "למה לא!".
תחשוב על האלטרנטיבה. תחשוב שיש לנו את האפשרות לחיות במקומות שונים, אז למה שנבחר לוותר על זה ולהישאר באותו המקום לשארית חיינו? הבחירה להישאר באותו המקום היא בדיוק כמו הבחירה לנוע ממקום למקום.
המחשבה על זה גורמת לי לדכאון.
בדיוק. וזו הסיבה האמיתית למה לא. כי האלטרנטיבה פשוט לא מספיק טובה לנו, לא מספיק מרגשת אותנו, ואין בה את היתרונות הבאים שאני הולכת למנות.
2.
הסיבה הבאה היא… כי זה פשוט כיף!
כן, עוד סיבה שנראית לכאורה כ"טוב נו, אלו סוג הסיבות שלך?". כן, עוד לא התחלתי לדבר על מה שזה נותן לנו ברמה הפרקטית.
כיף זה לא דבר פרקטי, כיף זו לא התפתחות אישית או למידה, כיף זה כיף. וכיף זה לא פחות חשוב מכל אלו כי זה גורם לנו להרגיש שאנחנו חיים חיים שמחים ולא קשים מידי. לא? כמו לבלות עם חברים, סתם, בשביל הכיף. כמו לשחק משחק, סתם, בשביל הכיף.
3.
הסיבה הבאה היא חידוד החושים.
תיזכר בכל מקום חדש שהגענו אליו, בדרך הראשונה במונית מהשדה, בסיבוב הראשון שעשינו מחוץ לדירה, בימים הראשונים של ההתאקלמות במקום עם צבעים וריחות ומראות חדשים. תיזכר בכל החושים שהתחדדו ברמה שזה כמעט כאב.
ברגעים הללו אני יכולה להרגיש איך נוצרים אצלי תאים חדשים במוח, איך הנפש נשמרת רעננה, כאילו האדישות שמתפתחת כשנמצאים תקופה ארוכה במקום חוטפת טלטלה שאומרת לה "הלו! תתעוררי! החיים שלך מתרחשים ממש עכשיו!"
בחיים לא הייתי מוותרת על ההרגשה הזו בכל פעם שאנחנו מגיעים להתמקם במקום חדש ואני מבינה שיש לי עוד כל כך הרבה לגלות וללמוד בו…
והנה הסיבה הרביעית שאני ממש אוהבת, מוכן?
4.
אחד הדברים שאני הכי אוהבת בפרקי השהייה שלנו בכל מקום, הוא שאני יודעת שאני כותבת לעצמי באותו הרגע ממש את קורות החיים הכי מעניינים, מרגשים וצבעוניים שאני רוצה.
התקופות במקומות שונים מאפשרים לי לחלק את החיים שלי לפרקים, ולדעת בדיוק מה היה בכל פרק, איפה הוא התרחש, באיזה רקע, מי היו הדמויות המשניות, מה היה מזג האויר, הריחות והצבעים הדומיננטיים, איך הרגשנו, מה הדברים המשמעותיים שעבדנו עליהם באותו הפרק, ואיך אנחנו זוכרים את הכל כתחושה שיכולה להסתכם למשפט אחד ששנינו יודעים בדיוק מה הוא מסמל כמו "אח, זה מזג אויר של קייפטאון". או "איזה בוקר וייטנאמי!".
אבל כשכל יום דומה לקודמו, כשסרט של חיים שלמים מתרחש באותו המקום עם אותה התפאורה, כבר קשה מאוד להבדיל חודש מקודמו. כמו סרט של שנים ארוכות שמתרחש באותו המקום עם אותם השחקנים…
לעולם לא אשכח את המשפט של הדודה שביום הולדתה ה-60 תהתה לאן נעלמו 40 שנותיה האחרונות. "ומה היה פה בעצם? הא! חור שחור!".
באורח החיים הזה שלנו, שמחולק לפרקים מגוונים, אני מבטיחה לעצמי שלא משנה מה אעבור ומה אעשה, קורות החיים שלי לעולם לא יהיו חור שחור.
הסיבות למה אנחנו ממשיכים באורח החיים הזה שלנו אינן מסודרות לפי סדר חשיבות או משהו כזה, כי הרי לא פחות חשוב מכל מה שמניתי עד כה הם הצרכים המשתנים.
5.
בתקופות שונות של החיים שלנו, בעונות השנה השונות, בצרכים הפיזיים והמנטליים והנפשיים שלנו, אנחנו זקוקים וכמהים לדברים שונים.
לפעמים אנחנו רק רוצים להיות במקומות חמים, ולפעמים במקומות מלאים בנוודים דיגיטליים ולפעמים אנחנו מחפשים את הקצב שיש בערים תוססות, ולעיתים קרובות, אחריו אנחנו מחפשים לאזן אותו עם השלווה של הטבע. ובתקופות מסוימות אנחנו רוצים לזוז מהר יותר ובאחרות להשתקע ארוכות, ולפעמים אנחנו פשוט חייבים את הים.
במובן מסוים אנחנו כמו ציפורים. כאילו שהחופש שלנו לנדוד למקום שבו טוב לנו ברגע נתון, הוא צורך קיומי וביולוגי, למרות שרוב בני האדם כבר מזמן לא חיים ככה אלא מתקבעים ומשתקעים ובונים ואוגרים דברים במקום אחד. במובן מסוים חזרנו אחורה להיות ציידים לקטים נודדים.
6.
ואז יש גם את עניין הרחבת התודעה שזו כבר הסיבה השישית.
"Travel expands the mind"אמר לנו דיוויד, בעל הדירה העשיר והחכם, בשיחה שניהלנו לפני שעזבנו את הממלכה המפנקת שהתגוררנו בה ביפו העתיקה לטובת חיים על מזוודות.
ללא המסע, התודעה שלי הייתה נשארת בגבולות המוכר, בגבולות מה שנדמה כ-המוגן והבטוח. אלו גבולות שנפרצים רק כשיוצאים מהם לפרק זמן משמעותי מספיק. כזה שמאפשר לסביבה השונה להיכנס ולחלחל ולעצב ולהשפיע על מה שקורה בפנים התודעה. רק אז, היא מתרחבת. רק אז, אפשר להבין על מה דיבר דיוויד ממרום גילו, ניסיונו והונו.
7.
גם הפיתוח האישי הספציפי למקום מתאפשר ברגע שנשארים מספיק זמן כדי לספוג אותו. למשל ללמוד שפה חדשה, או אמנות לחימה ייחודית כמו תאי צ'י, או אמנות שהיא קראפט כמו ציור יפני על משי.
8.
הדילוג למקום חדש מאפשר לנו לפתוח דפים חלקים, מאפשר לנו להחליט על רוטינות והרגלים חדשים או לשנות קצת את אלו הקיימים ולעשות בהם התאמות בהתאם לקצב ותנאי הסביבה.
האם לפתוח את היום בהליכה על החוף? או שאולי לסיים את היום העירוני החם בהליכה בפארק? האם סשן הכתיבה מתאים לי יותר בבית הקפה השכונתי בבוקר? או שאולי דווקא לעת ערב במרפסת?
9.
הדילוג מאפשר לנו גם לשנות את הסובבים אותנו.
טוב, על הסובבים אותנו אין לנו באמת שליטה, אבל על המקום שבו אנחנו נמצאים דווקא כן. ולכן אנחנו יכולים להשאיר מאחור אנשים מסוימים ולברך לשלום אנשים חדשים. ואנחנו יכולים להיות מי שנרצה שיחשבו שאנחנו – הזוג ההיפי או זוג היזמים או זוג ההרפתקנים. אנחנו רשאים להחליט בפני מי אנחנו נחשפים ומתקלפים ונפתחים ובפני מי נישאר הזוג המסתורי.
בבית, תמיד אהיה טל של החברות, טל של המשפחה וכן הלאה. וגם אתה.
10.
הסיבה האחרונה היא החופש. למרות שגם יתר הסיבות היו סיבות של חופש.
בבחירה לדלג בעולם, אני בוחרת להיות כמה שפחות כפופה לחוקים של מדינה אחת, של שלטון אחד, של אג'נדה אחת שמעולם לא בחרתי בה ושלעולם לא תשרת את האינטרסים שלי.
הדילוג הוא לא החופש המושלם, אבל הוא האופטימום האפשרי כרגע במסגרת העולם שלנו. ועל זה, אפשר לכתוב ספר שלם.
—–
אלו 10 הסיבות שלי להמשיך באורח החיים בתנועה. ואף אחת מהן היא לא לשם הטיול.
מה שגורם לי להמשיך לרצות בכל פעם לדלג ליעד הבא, כשהתזמון מרגיש מתאים, הן כל הסיבות הללו יחד, בתוספת יצר ההרפתקנות והסקרנות שהוריי טוענים שנולדתי איתו.
הרצון לגלות מקום חדש, להתאקלם בדירה חדשה, בסביבה חדשה, לגרות את החושים מחדש, לרכוש מיומנויות חדשות, לכתוב פרק חדש נוסף בקורות החיים שלי, להתרגש מהלא-נודע, לעשות כיף, וגם פשוט כי זה הקודם כבר התחיל להיות שיגרתי מידי, וכי למה לא.
הטיול והאתרים והנופים הם לא הסיבה לאורח החיים הזה שלנו, אלא הרקע. וזהו רקע מתחלף שיוצר את החוויה שבגללה יצאנו למסע הזה לפני מספר שנים.
וזה רקע שמזכיר לנו כל יום מחדש, ועוזר לנו לזקק בהליכה נינוחה של יום שבת חורפי באמצע יולי, בפארק שטוף עם ריח של אדמה רטובה, את כל הסיבות למה אנחנו ממשיכים לנוע, למה אנחנו ממשיכים במסע.
*פורסם בניוזלטר השבועי של פרידום קפטיינס