מתי בפעם האחרונה לקחתם לעצמכם זמן לעצמכם ולמחשבות שלכם? רק חצי יום, אחר צהריים אחד, של לנתק את עצמכם מהמדיות, להניח את הסמארטפון בצד ולהיות זמינים אך ורק לעצמכם.
הפעולה הכי פשוטה, להיות לבד עם עצמנו ועם המחשבות שלנו, קשה לביצוע היום יותר מתמיד. אנחנו מוקפים במטלות, במחויבויות, בפרסומות, במדיות חברתיות. כל הזמן יש לנו מה לעשות.
עד שיש לנו קצת זמן פנוי, עד שאנחנו כבר לבד, רובנו פונים למכשיר הקטן שצמוד אלינו כמו אוויר לנשימה. ואם זה לא המכשיר אז זה מסך הטלויזיה, ואם זה לא מסך כלשהו אז זה ספר או עיתון.
המדיות מתחרות על תשומת הלב שלנו, המטרה הכי גדולה שלהן היא למכר אותנו. עכשיו כשאני בתוך עולם המרקטינג, אני רואה את זה מקרוב. אחד הכללים הכי חשובים הוא להחזיק את המשתמש כמה שיותר זמן בפלטפורמה, לפתות אותנו לגלול עוד ועוד בפיד, לעבור מכתבה לכתבה, לצרוך עוד ועוד ועוד.
וכך יוצא שרובנו מבלים מעט מאוד אם לא אפס זמן בפעולה הכי בסיסית, בנאלית, אנושית – לחשוב לבד.
כשכבר כן יוצא לנו להקדיש זמן לעצמנו ולמחשבות שלנו, זה ברוב המקרים "בטעות", ולעיתים קרובות מלווה בתחושת אשמה על הזמן ה"מבוזבז" שבו לא עשינו כלום, כביכול.
בלי להרגיש אנחנו הופכים ליותר מגיבים מאשר יוזמים, לפחות מודעים לרגע, פחות שלווים. מה אפשר לעשות? אנחנו חייבים לקחת את הזמן הזה לעצמנו במודע, ממש לפנות אותו, להגדיר אותו בלו"ז, אחרת זה פשוט לא יוצא.
אתמול ירון נסע לחמישה ימים של חופשה עם חבר, בעיירת חוף בתאילנד ואני נשארתי לי לבדי בדירה שלנו בצ'אנג מיי. כבר 7 חודשים שזה רק שנינו, כמעט 24/7 – עובדים יחד, מבלים יחד, חיים יחד, וזה נפלא. אבל לאחרונה הרגשנו שאנחנו צריכים ליזום קצת מרחק, קצת חופש לשנינו. זמן לעצמנו וזמן להתגעגע.
בשעות הראשונות זה הרגיש מוזר. עבדתי בבוקר לבד מאחד מבתי הקפה הקבועים שלנו, ואחר כך עשיתי לעצמי קניות בסופר, הכנתי לי צהריים, ואכלתי לבד. אני לא זוכרת מתי אכלתי צהריים לבד.
תוך כדי ארוחת הצהריים שמתי לי פודקסט, כדי להעביר את הלבד הזה בזמן האוכל. רצה היקום והפודקסט (המצוין) דיבר בדיוק על העניין הזה – על לדעת להיות לבד, קשובים למחשבות ולתחושות שצפות כשאנחנו עם עצמנו, בלי הסחות דעת.
פתאום כל הפרפקטיבה שלי השתנתה – הפכתי מצב צבירה מ"אז מה אני אעשה עכשיו, מה אעשה בהמשך היום, איך אבדר את עצמי" ופשוט התחלתי להינות מהלבד שלי עם עצמי. הקשבתי לדברים שצפים ועולים, למחשבות, להרהורים, בלי שיפוטיות.
לקראת שקיעה, עליתי לגג עם מזרון היוגה שלי, אבל הפעם במקום לעשות יוגה, פשוט נשכבתי והתבוננתי בשמים, בצורות של העננים, ממש כמו שילדים עושים. שמחתי שהצלחתי לדמיין דמויות של חיות.
חשבתי על המשפט של קוקו שאנל – "הדברים הכי טובים בחיים הם בחינם…"
החלטתי שאנצל את 5 הימים האלה להיות קשובה למחשבות שלי, לעצמי. ובעיקר החלטתי לתרגל להיות ברגע.
היום בבוקר הלכתי כרגיל לאימון של שישי ואחריו הסתובבתי לי בשכונה שלנו, לבד. התיישבתי בחנות ספרים מעוצבת, שהיא גם בית קפה קטן עם מוזיקת ג'אז ברקע. מסוג המקומות האהובים עליי.
אחרי שעיינתי קצת בספרים, הזמנתי לי קפוצ'ינו ועוגת גבינה יפנית (כזו שמזכירה לי את העוגת גבינה האפויה והמנצחת של אמא). ישבתי לי בבית הקפה והתמסרתי לרגע. התענגתי על המטעמים. אחר-כך הוצאתי את המקלדת האלחוטית שלי, וכתבתי קצת להנאתי.
הפעם האחרונה שהשתמשתי במקלדת הזו הייתה בקופנהגן, כשנסעתי לבד לפגוש חברה והיה לי המון זמן שוטטות בעיר. גם שם המקום שהכי מצא חן בעיניי היה בית קפה בתוך חנות בגדים, וגם שם היה לי המון זמן לעצמי ולמחשבות שלי.
נזכרתי גם בתקופת החיים שלי בפאריז. במשך קצת יותר משנתיים גרתי לבדי בעיר הכי קסומה בעולם. שם, בגיל 21, למדתי לראשונה להינות מזמן לבד.
אחד הבילויים האהובים עליי היו לצאת לשוטט בעיר לבד, להיכנס לחנות ספרים ולקנות איזה ספרון בצרפתית. אחר כך הייתי מתיישבת בבית קפה, מזמינה אספרסו (ככה שותים קפה בפאריז) וצוללת אל השפה המרתקת הזו. למדתי צרפתית דרך הספרונים האלה.
בבקרים אחרים, הייתי הולכת למוזיאונים או לגלריות, מה שבא באותו הרגע.
הייתי מסתובבת בין היצירות ומנסה לקרוא את ההסברים בצרפתית. (בתקופה ההיא לא היה Google Translate ובקושי היה סמארטפונים, ככה שהסתובבתי עם מילון עב כרס לכל מקום.)
אחר כך הייתי קונה ספרי אמנות או ביוגרפיה של ציירים שעניינו אותי והייתי מעיינת בהם. כך למדתי גם אמנות וגם צרפתית.
ככה הרגשתי כששוטטתי היום לבדי. ונזכרתי כמה מזמן לא הרגשתי ככה וכמה זה היה לי חסר.
אבל היום לצערי לא קניתי אף ספר.
ה"בעיה" וגם היופי באורח החיים הנוכחי שלנו, היא שאנחנו לא ממש יכולים לאגור חפצים, אחרת נאבד את הגמישות שלנו. הרי בסוף הכל צריך להיכנס למזוודה.
אז אמנם לכל אחד מאיתנו יש קינדל, שזו המצאה נהדרת – כל הספרים בעולם (כמעט) בגודל ובמשקל של פחות מספר אחד, אבל זה לא אותו הדבר. אין את החוויה של החזקת ספר, מגע הדפים וריח הנייר שאני כל כך אוהבת.
לכן אני מסתפקת בלהיכנס לחנויות ספרים ולהינות מהם בלי לקנות. היום הרמתי את הספר של אופרה ווינפרי – What I Know For Sure
שלגמרי הייתי קונה אותו אם יכולתי.
הנה ציטוט שאהבתי וצילמתי מתוך הספר, שבדיוק מתאים לסיום הפוסט הזה –
ב-36 השעות האחרונות שלי לבד, נזכרתי כמה הזמן הזה חשוב לי. והחלטתי מעכשיו לקחת אותו לעיתים דחופות הרבה יותר. זה חשוב כל כך…
מתי בפעם האחרונה אתם ביליתם זמן איכות לבדכם? אם אתם מתקשים להיזכר, אולי כדאי לשריין משהו בלו"ז הקרוב? ואם היה כזה לאחרונה, האם זכרתם להיות ברגע או ש"ברחתם" להסחות דעת זמינות?