יותר מ- 7 חודשים מאז יצאנו למסע.
כשיצאנו אליו, ביום הראשון של 2019, לא בדיוק ידענו איך זה ייראה. אנחנו הולכים להיות "נוודים דיגיטליים"? לעבוד מהלפטופ כל שבוע ביעד אחר? לחיות מ-Airbnb אחד לאחר? להיות הרפתקנים ונועזים?
הייתה הרבה חוסר וודאות לגבי איך ייראה המסע הזה, אבל דבר אחד ידענו. בעצם שניים. אנחנו רוצים להיות חופשיים ואנחנו רוצים לחוות את מה שיש לעולם להציע.
עכשיו, אחרי 7 חודשים, הדברים הרבה יותר ברורים.
אנחנו לא נוודים דיגיטליים.
או לפחות לא מתאימים ממש להגדרה שבקרב המעגלים החברתיים והוירטואליים שלנו נראית כמו טרנד די חזק. אנחנו לא נודדים ממקום למקום, אין לנו מטרה לסמן וי על כמה שיותר מדינות ואנחנו ממש לא מינימליסטיים. (למעשה בדיוק קניתי עוד מזוודה כדי להכיל את כל כלי המטבח שקניתי לאחרונה).
אז מה אנחנו כן?
אין לי מושג. למה צריך להגדיר בעצם?
מה שאנחנו כן יודעים להגדיר, זה את אורח החיים שעושה לנו טוב כרגע. אנחנו אוהבים לפתח שגרה, ואז לשבור אותה.
אנחנו נהנים להכיר מקום לעומק, לפתח קשרים, רוטינות. לחזור לבתי הקפה והמסעדות שאהבנו שוב ושוב. להתאמן במכון שאנחנו מכירים, לראות את הפרצופים המוכרים לנו בשכונה. להפוך את הדירה השכורה שלנו לבית..
זה בדיוק מה שאנחנו אוהבים בשגרה שלנו בצ'אנג מיי. מדהים איך תוך כמה חודשים ספורים אפשר לקרוא לשכונה במדינה זרה בקצה העולם – בית.
הבעיה שלי עם שגרה, היא שאחרי זמן מסוים מתרגלים אליה, ואז טובה ככל שתהיה יש סכנה שתהפוך למובנת מאליה. ולכן מבחינתי, הכי טוב יהיה רגע לפני, או כמה רגעים קודם – לשבור את השגרה הזו. לרענן עם מקום חדש או חוויה שונה שתחדד את החושים.
אפשר להתווכח האם הצורך הזה לחדד כל הזמן את החושים הוא דבר טבעי שצריך ללכת איתו או מעין חולשה שרצוי לנסות "להתגבר" עליה בכל מיני דרכים. אנחנו הולכים איתו כי אני חושבת שהבנו שלא משנה מה נשיג, באיזה בית יפה נתגורר או איזה נוף מרהיב יש לנו מהחלון, מתישהו נתרגל לזה.
בשנה הקודמת למסע, נפל בחלקנו להתגורר בבית אבן גדול ומפואר בלב יפו העתיקה. גרנו במקום שכל התיירים עוברים להצטלם לידו, עם מרפסות גדולות שפונות אל הים ונוף לכל רצועת החוף של תל אביב יפו. סוג של בית החלומות.
כשהתחלנו לספר על התכנית שלנו לעזוב ולצאת למסע, אחת התגובות הנפוצות הייתה: "מה? אבל איך תעזבו את הבית הזה?". או "מה תעשו הלאה? מפה אפשר רק לרדת…".
כמובן שלגור בבית המפואר הזה ביפו העתיקה הייתה חוויה שנזכור כל החיים, אבל אני מאמינה שהזדמנויות צריך לקחת כשזה הטיימינג הנכון, וצריך גם להיזהר מהן כדי לא ליפול למלכודת דבש דביקה שקשה לצאת ממנה ועשויה לגרום לנו לפספס דברים אחרים. או לדחות דברים שרצינו לממש.
נדמה לי שאם הצלחנו להתרגל לבית ביפו, אפשר להתרגל להכל. בימים הראשונים ביפו הרגשנו שאנחנו בחלום, בחודשים הראשונים התפעלנו כל יום מחדש, אבל ככל שהזמן עבר, הדברים התחילו לחזור על עצמם. הבית אותו בית, הנוף אותו נוף. ומקסים ככל שיהיה – התרגלנו.
אז מהניסיון שלנו עד כה, הבנו שכמו בכל תחום בחיים – אנחנו צריכים למצוא את האיזון. להשתקע קצת, לנדוד קצת ושוב להשתקע. זו הנוסחה שלנו, וגם עליה אנחנו לא רוצים להתחייב.
לא להתחייב זה מבחינתי חלק מהחופש – לא להכניס את עצמנו להגדרות ולא להכריז על משהו כי אז נאבד את הגמישות. ולכן, אנחנו לא יודעים להגיד בוודאות איפה נהיה עוד 4 חודשים (אפילו שיש לנו השערה). אם המקום מרגש אותנו – אנחנו נשארים.
עכשיו אחרי 3 וחצי חודשים בצ'אנג מיי, אי אפשר לומר שמיצינו את החוויה, אבל מצפים לנו כמה שוברי שגרה מרגשים. בעוד כמה ימים, נפגוש את כל המשפחה שלי לקרוז בים התיכון, אחר כך נגיע לביקור של שבועיים בישראל, ולסוף אוקטובר אנחנו רוקמים כבר יעד חדש.
7 וחצי חודשים שלא התראינו עם המשפחות והחברים הקרובים שלנו, ואנחנו כבר ממש מתרגשים ומצפים למפגש!
לא נעים להודות, אבל כמו שמתרגלים למקום, ככה במובן מסוים גם מתרגלים למשפחה ולחברים, גם אם אוהבים הכי הכי. ובמובן הזה המרחק עשה דווקא טוב, כי הוא הופך את האיחוד והזמן שנבלה יחד להרבה יותר מרגש ומשמעותי.
קצת מהשגרה שלנו פה בצ'אנג מיי:
