השבוע התחלנו ללמוד תאילנדית. נרשמנו ללימודים רק כדי לקבל ויזת סטודנטים ולהישאר בתאילנד כמה שנרצה בלי בירוקרטיות מתישות עם ההגירה, אבל החלטנו לנסות להתחיל ללמוד גם שפה על הדרך, למה לא?
אומרים שללמוד שפה מפתח את המוח, והאמת היא שאחרי שיעור של פחות משעתיים הרגשנו שנינו שהמוח שלנו עבד חזק ובכיוונים שהוא לא רגיל אליהם.
אז אמנם אנחנו רק אחרי 2 שיעורים, אבל השפה התאילנדית בנויה אחרת משפות שאנחנו מכירים. אין יותר מידי סיבוכים תחביריים, החלק הקשה הוא לדעת להבחין בין 5 טונים שונים ואז גם להפיק אותם. וזה אם לא לומדים את האותיות והמספרים שנראים כמו ציורים קטנים.
אנחנו כ-12 תלמידים מערביים בכיתה, והמורה היא אישה שלא נולדה אישה. לא משהו חריג בנוף. הכיתה נעימה והבית-ספר מאוד מקצועי ורציני. יש אפילו שיעורי בית.
אז עכשיו יומיים בשבוע אנחנו קמים בבוקר, עוברים לקחת קפה בבית הקפה הקטנטן שברחוב שלנו והולכים כ-10 דקות באוויר הנעים של צ'אנג מיי של אחרי הגשם.
כיף ללמוד שפה חדשה וכיף לחזור ללמוד כשזה קליל ולא מעמיס על הלו"ז. ועכשיו אני סופסוף יכולה לשאול את השומר במגורים שלנו איך קוראים לו ומה שלומו בשפה שהוא מבין, ואפילו יכולה לבקש אוכל לא חריף במסעדות מקומיות.
עדכונים על מצב התאילנדית שלנו יבואו בהמשך.
סוואדיקהההה (וסוואדיקראפ – מירון)