אח, יפן. אמרו לנו שזה לא יהיה דומה לשום דבר שאנחנו מכירים – וצדקו.
השבועיים האלו היו יציאה מהשגרה הלא-שגרתית שלנו, במובן הזה שהיינו ממש תיירים חסרי מנוח. בשבועיים ברוטו, הספקנו לבקר ב-4 מקומות שונים ביפן:
טוקיו – שהכל בה בענק, חוץ ממקומות הישיבה במסעדות והחדרים במלון.
האקונה – הפסטורלית עם המרחצאות החמים.
קיוטו – המסורתית והנעימה עם אלפי המקדשים.
ואוסקה – המודרנית והצעירה עם חיי הלילה (שלא טעמנו).
ובגלל שקשה לתאר את החוויה הכוללת במילים, החלטתי פשוט לכתוב על 7 הדברים שהכי אהבתי ביפן וגם על כמה דברים שפחות.. אז הנה:
1. הפרחים ובייחוד - פריחת הדובדבן
היה לנו מזל להגיע בזמן פריחת עץ הדובדבן, ה- Sakura. הפריחה שאורכת רק פחות משבועיים בשנה בעונת האביב היא מחזה מדהים, ואטרקציה תיירותית בפני עצמה. זה פסטיבל שלם.
יש אתרים שלמים שמעדכנים בזמן אמת איפה התחילה כבר פריחה ומה מצבה, ובכל מקום אפשר למצוא 'מוצרי סאקורה': גלידה בטעם סאקורה, שמפניה בטעם סאקורה, מוצרי קוסמטיקה ועוד ועוד.
אמנם לצערי עזבנו לפני שהפריחה הגיעה לשיאה, אבל עדיין הספקנו להינות מכמה עצים שהקדימו את היתר.
2. הטכנולוגיה המתקדמת וההקפדה על פרטים
יפן ידועה בניקיון ובטכנולוגיה שלה, אבל מה שהדהים אותי יותר מהכל זה הירידה לפרטי פרטים.
יש חשיבה גם על טובת הכלל (קודם כל) וגם על טובת הפרט (כל עוד לא מפריעה לטובת הכלל). יש אופרציות מרשימות של מיליוני אנשים, כמו מחילות הרכבת התחתית, הרכבות העיליות, מעברי החצייה.
השירותים מקבלים תשומת לב יוצאת דופן – החל מאסלות מחוממות, דרך בידה בלחיצת כפתור ובעוצמות משתנות (חוויה מעניינת ומשונה), ועד קולות של מים זורמים, להשראה.
3. האוכל הטעים והנקי
למי שאוכל כמעט הכל, כמוני, יפן היא חגיגה קולינרית. בכל מסעדה שנכנסו אליה, מהזולות ביותר ועד היקרות ביותר, נהננו מאוכל מיוחד וטעים. טוב, אולי למעט המנות שהגיעו בצורת דברים חמודים (פירוט בפוסט הקודם על טוקיו).
אגב, הקינוחים היפניים פחות דיברו אלינו. לא רק שברוב המסעדות בכלל לא הייתה אופציה לקינוח (מעורר הערכה אך לעיתים מאכזב), אלא שבחנויות של מתוקים מוכרים בעיקר עוגות אורז במילוי שנראה כמו שוקולד אבל זה בעצם סוג של שעועית מתוקה..
אה, ויש להם גם את גלידת המאצ'ה המפורסמת שהייתה לא פחות ממגעילה לטעמי.
את הקינוחים אולי כדאי להשאיר לצרפתים.
4. האדריכלות
האדריכלים היפנים ידועים בשמם, וכמובן שהייתי חייבת לגרור את החבורה איתי לראות כמה מהשמות הגדולים כמו Kengo Kuma ו- Sanaa. רוב "היצירות" האדריכליות בטוקיו מרוכזות באזור שדרת חנויות היוקרה של רובע Harajuku והמצלמה שלי עבדה שעות נוספות באותו יום.
באופן כללי, כשמסתובבים בטוקיו זה לא כמו להסתובב בעיר אירופאית יפה, צריך "לחפש" את האדריכלות הטובה. אבל יש לזה סיבה די טובה – טוקיו נהרסה כליל בהפצצות של מלחמת העולם השניה וכמעט כולה נבנתה מחדש.
על קיוטו לעומת זאת, חסו בהפצצות ולכן נשמרה מסורתית, בנייה נמוכה, המון מקדשים ברחובות עצמם וההרגשה שונה לגמרי. הדופק קצת יורד.
5. הפטיו והגינה היפנית
הפטיו והגינה היפנית נולדו כצורך בפינה קטנה של טבע בתוך הבית העירוני. זה דבר מקסים בעיניי. בלי מרבדי דשא רחבים ובלי פרחים. יש משהו בגינות הצנועות אך המטופחות האלה שממש עושה לי את זה. קצת אבנים, לעיתים מקור מים קטן ועצים לא גדולים צומחים מתוך טופוגרפיה או אדנית. המקום המושלם למדיטציה או לקפה וקריאה רגועה בספר טוב.
6. הקניות
הסיבה שגרמה לי להתבאס שאנחנו חיים על מזוודות. יפן היא המקום האולטימטיבי לקניות מבחינתי, ובייחוד טוקיו. אז אמנם לא יכולתי לקנות כל מה שרציתי כי המזוודה שלי גם ככה כבר בקושי נסגרת. אבל לאיפור וכמה שטויות ב- Muji תמיד אפשר למצוא מקום.
אגב, תאי המדידה בחנויות הם חוויה בפני עצמה. בפעם הראשונה שנכנסתי למדוד קיבלתי מעין שקית בד שלא היה לי מושג מה לעשות איתה. אח"כ הבנתי שהשקית נועדה לכסות את הפנים בזמן המדידה כדי שהבגד לא יתלכלך מהאיפור. כמו שכבר ציינתי, הקפדה וחשיבה על ייעול בכל הגזרות.
7. החברה
מתי בפעם האחרונה עשיתם מסיבת פיז'מות עם החמות והגיסה?
השבועיים ביפן היו גיבוש משפחתי וזמן איכות אחרי כמעט 3 חודשים שלא התראינו. בהאקונה הלכנו עם זה עד הסוף וחווינו את הלינה המסורתית בריוקן – כולם יחד ישנים על טאטאמי, מעין שמיכה על הריצפה. בהחלט משהו לזכור.
ולסיום, יש גם כמה דברים שפחות התרשמתי מהם ביפן…
כמות אנשים מטורפת ותורים כדרך חיים – כישראלים, אנחנו לא ששים לעמוד בתורים ארוכים, בטח שלא למסעדות, בטח לא תורים שאורכים שעה וחצי כדי לשבת לאכול רבע שעה ולקום. בעוד שליפנים דווקא נראה שזה לא כל-כך מפריע.
השיא היה שאחרי יום שלם של כיתות רגליים לא מצאתי מקום ראוי להניח את ישבני בשום סניף סטארבאקס בטוקיו.
הקפה – היפנים מצטיינים בכל מיני דברים, קפה זה לא אחד מהם. למצוא קפוצ'ינו טוב ביפן, כזה שיש לו טעם של קפה ולא של חלב שרוף, היא בקשה די מוגזמת. וזו כנראה הסיבה שהקפה של סטארבאקס נראה לי פתאום כהתגשמות חלום. הכל יחסי.
העישון במסעדות – משהו שלא הצלחתי להבין. אין לעשן ברחובות בכלל, אלא אם יש שלט שמתיר זאת במפורש, אבל ברוב המסעדות יש מאפרות על השולחנות ומותר לעשן חופשי.
כמות איסורים מוגזמת – באיזשהו שלב זה נעשה משהו שממש צחקנו עליו. היפנים מאוד מאמינים באיסורים וחובבים את שילוב המילים "..Please Refrain from". כנראה שזו דרך אפקטיבית לנהל חברה של כ-120 מיליון אנשים.
נתקלנו בכמה וכמה איסורים ממש מגוחכים כמו בגן השעשועים בתמונה למטה, שמותאם למשפחה היפנים הממוצעת ככל הנראה, ושכולל פי 9 יותר איסורים מהפונקציה של הפארק – מגלשה לילד אחד.
עוד שלטים מצחיקים היו "הימנעו מלהאכיל את ציפורי הבר" (לא הבחנו בציפור אחת אפילו), "הימנעו מלנתק את ראש הטוש במקלחת", "הימנעו מלהתקלח עם דלת פתוחה", ועוד ועוד.
היעדר ספסלים ופחים ברחוב – בגדול, אסור לשבת ביפן. לא תמצאו ספסלים ברחובות וגם לא במקומות ציבוריים סגורים. אם תעזו להתיישב לרגע על הריצפה או על מקום מאולתר כי כבר הותשתם – מהר מאוד ידאגו להקים אתכם משם.
כנראה שזה מתקשר לחינוך שלכל דבר יש את המקום שלו. אכילה תוך הליכה ברחוב ואפילו החזקת כוס קפה ביד, היא לא מקובלת ואולי זו גם הסיבה שכמעט בלתי אפשרי למצוא פחים ציבוריים.
עם האיסורים ובלעדיהם, החברה והתרבות היפנית היא מעניינת, שונה, עשירה, ולא מנסה לרצות את התייר המערבי. הטעימה שקיבלנו ממנה בשבועיים האלו, המחישה כמה צורות חיים ונורמות שונות יש בעולם הזה.
עכשיו, אחרי טיול אינטנסיבי של שבועיים שבהם כל החושים עבדו (כולל חוש הטעם החמישי, Umami, שעוד לא הבנתי איך הוא מרגיש), אנחנו שמחים לחזור לשגרה הלא שגרתית שלנו בערי המזרח האהובות עלינו.
והתחנה הבאה – הוי אן, וייטנאם.