היום אנחנו עוזבים את צ'אנג מיי, התחנה הראשונה שלנו במסע. אחרי חודשיים שגרנו בשכונת נימן שבעיר, אפשר לומר שהמקום הזה עלה על כל הציפיות שלנו והיה פתיח מוצלח ביותר למסע ה'נוודות' שלנו.
לא עזבנו את צ'אנג מיי מתוך מיצוי, אלא כי ויזת התיירים אפשרה לנו מקסימום חודשיים בתאילנד ולכן היינו חייבים לצאת מהמדינה. אבל אנחנו עוד נחזור לכאן.
בינתיים, אני רוצה לסכם פחות את החוויה הספציפית של צ'אנג מיי ויותר את החוויה הכללית של המסע. הקשיים, התובנות והמסקנות שלנו מהחודשיים הראשונים באורח החיים החדש.
עברו עלינו חודשיים של חיים שונים לגמרי מכל מה שהכרנו. הזמן קיבל משמעות חדשה, העולם נראה אחרת, החיים נראו קלים ונעימים יותר, ואנחנו – חופשיים יותר.
אמנם גם בארץ היינו בעלי עסק עצמאי ודי חופשיים, אבל המעבר למגורים בחו"ל פתאום פרם את כל הקשרים, התיר לגמרי את כל המגבלות, המחיש לנו שיכולת הבחירה שלנו בעולם היא הרבה יותר גדולה ממה שנדמה לנו.
נשמע טוב, נכון? אבל האמת היא שכמה שזה נשמע טוב, זה לא כל-כך פשוט להתמודדות. מדהים כמה עודף של חופש וריבוי אפשרויות יכולים במקום לעשות לנו טוב, דווקא לפגוע בנו אם אנחנו לא יודעים לנהל אותם נכון.
"הבעיה" הגדולה של צ'אנג מיי (ואולי תאילנד באופן כללי), היא שהכל מרגיש בהישג יד. הדברים פה פשוטים, זולים, נגישים. הוצאות המחיה זולות באופן משמעותי מאשר בארץ, ובכל מקום אורבים פיתויים – אוכל טעים, פירות צבעוניים, מסאז'ים, מקומות חדשים לגלות. ומעל כל זה יש את עניין הקצב הנמוך ותחושת ה- 'אין צורך למהר לשום מקום'.
אז מה רע? עד כאן נשמע כמו 'צרות של עשירים' אני יודעת. אבל העניין הוא שכל הטוב הזה יכול להוציא מאיזון, וזה משהו שניסינו לא ליפול אליו, אבל קצת מעדנו. כמי שנוהגים להקפיד על רוטינות יומיות ושבועיות של פיתוח עצמי, הרגלי עבודה, תזונה ואימונים, הרגשנו שאט אט אנחנו סוטים מהמסלול שתווינו לעצמנו במשך שנים, וזה קרה תוך זמן קצר ביותר.
מ-Cheat Day אחד בשבוע (היום שבו אנחנו מתירים כל רסן ואוכלים כל מה שבא לנו), פתאום נהיו כמעט שלושה. התחלנו לחפף באימונים, חגגנו כל יום. כל מאורע קטן היה "סיבה למסיבה". התענגנו על כל מה שהמקום הזה הציע לנו. והוא הציע.
פתאום הבנו שהשגרה שאנחנו חיים בה היא של זוג נהנתנים. מדושני עונג. רוב הימים התנהלו באופן די זהה – קמים מאוחר, עובדים קצת, נחים הרבה, עובדים עוד קצת אחרי הצהריים ואז מחליטים שהגיע הזמן להמשיך לבלות – מסאז'ים, מסעדות, התפננות.
אז למה זה אני לא מציגה את כל הטוב הזה באור חיובי? אנחנו לא יודעים להינות קצת?
האמת היא שנהנינו מאוד. אולי אפילו יותר מידי. ובסיכומם של חודשיים זה לא הרגיש כל כך נכון להתנהל כך.
הבנו שאנחנו אנשים שצריכים את השגרה שלנו, את ההרגלים והעקרונות שישמרו אותנו מפוקסים, ויבטיחו שנתקדם כל הזמן. אנחנו לא רוצים להסתכל אחורה מבלי להבין מה עשינו בכל הזמן הזה.
מה שהיה מדהים בצ'אנג מיי הוא שהיה לנו את כל הזמן שבעולם. כמעט בלי 'זמני ביניים' של נסיעות, סידורים, בישולים וכל מיני מטלות יומיומיות מובנות מאליהן. זה רק שנינו, בלי מחויבות לאף אחד, ועם שליטה מלאה על הזמן שלנו.
מידי פעם צחקנו שאנחנו בסוג של 'אקסלרטור'. שהמטרה היחידה שלנו היא להתפתח ולפתח את העסק ואת הדברים שאנחנו אוהבים. זו הזדמנות די מדהימה ולא מובנת מאליה. ובדיעבד שנינו חושבים שיכולנו לנצל את הזמן טוב יותר אם היינו פחות מתפתים לאורח החיים הנוח מידי.
אבל אתם יודעים מה? אני לא דוגלת בלהצטער. טעויות הן דבר נפלא אם יודעים ללמוד מהן ולצמוח מהן. (ראו נקודה למחשבה בנושא) ואת היומן הזה אני כותבת כבר אחרי שגזרנו את התובנות להמשך המסע. עכשיו נשאר החלק הקשה – ליישם. ועל היישום אני מקווה לדווח בהמשך.
צ'אנג מיי, היית נהדרת, מפנקת, נינוחה.
עכשיו הגיע הזמן לפתוח פרק חדש ביומן – האנוי, וייטנאם.