לפני שנתיים וחצי עברנו בהאנוי כחלק מטיול בוייטנאם. אנשים שהמליצו לנו על מקומות לטייל בהם במדינה הקומוניסטית, ייעצו לנו להעביר מינימום לילות בהאנוי, בעיקר כדי לסגור משם טיולים צפונה ולשתות קצת קפה איכותי. 

אמרו לנו שהיא עיר רועשת, מלוכלכת ולא נעימה. אז סגרנו פה שני לילות. מה ששכחנו זה שסגנון הטיול שלנו מעט שונה משל רוב האנשים, וכנראה גם הטעם שלנו במקומות, כך שבניגוד לכל ההמלצות אנחנו דווקא התאהבנו בעיר הזאת

יצא ששני לילות הפכו ל-7, וויתרנו על נסיעה תיירותית להאלונג ביי המפורסם כדי להישאר עוד קצת בבלאגן של האנוי שנעם לנו כל כך. 

'בלאגן' בעיר העתיקה

כשאנחנו עוזבים מקום, אנחנו נוהגים לשאול זה את זו – "נו, נחזור לכאן?". להאנוי ידענו שנחזור בוודאות, אבל האמת היא שלא חשבנו שזה יהיה כל-כך מהר..

אז הנה אנחנו חזרה בעיר הבלאגן עם האגם האהוב עלינו בעולם (Hoàn Kiếm Lake) ואחרי שפינטזנו על ההליכה לאורכו ועל לגימת Egg Coffee  – הקפה המפורסם של האנוי, על הופעות הרחוב והמשחקים החברתיים בסופי השבוע.

Egg Coffee - אספרסו עם ביצה מוקצפת וחלב מרוכז. נשמע נורא, בפועל מעדן.
Cafe Giang - המקום הכי מוצלח בעיר לשתות את הקפה הזה כבר בקושי מצליח לעמוד בביקוש.

העיר הזאת היא בהחלט אחת ערים היותר רועשות שהייתי בהן, גם בהשוואה לערים במזרח. ועם הגישה הלא נכונה אפשר בקלות להתעצבן על הצפירות הבלתי פוסקות, על נחילים האופנועים והתעלמותם המוחלטת ממעברי החצייה, שהופכים את היכולת לחצות פה כביש לבלתי אפשרית. 

אבל כל תופעה, גם המעצבנת ביותר, אפשר לראות גם באור חיובי. וככה בחרנו להתהלך בהאנוי. מוקסמים מההמולה, מהחיות, מהחיוניות ומחיי הרחוב שלא ראיתי בשום מקום אחר בעולם.

הוייטנאמים הם עם שעבר תהפוכות, מלחמות אכזריות מבפנים ומבחוץ, ידע עוני קשה ונשלט בידי עמים אחרים. יש תחושה שאפשר ממש לראות את כל אלו על הדור המבוגר. הפנים שזופות, רציניות,  ובניגוד לתאילנדים, הם לא משדרים לנו התיירים שאנחנו מאוד רצויים פה.

לא התכוונתי לצלם את הבחור, אבל כנראה שלא באנו לו בטוב בכל אופן. בישולים ברחוב לקראת ארוחת הצהריים.

הדור הצעיר לעומתם, כבר שייכים לעידן החדש, הטכנולוגי, הגלובאלי. הצעירים של האנוי (וסייגון) יודעים שהם צריכים לדעת אנגלית אם הם רוצים לצאת מוייטנאם או לעבוד בחברות אוניברסליות. הם משכילים ורחבי אופקים, ורובם זנחו את הדת לטובת גוגל (פייסבוק מוגבל פה). 

את כל זה הבנו משיטוט בעיר, מהתבוננות, משיחות אקראיות עם צעירים בפארק, וממפגשים דרך Couchsurfing. גם בפעם הזו, וגם בקודמת. 

בערב הראשון שלנו בהאנוי, לאחר פחות מ-5 דקות של רביצה לצד הנהר, ניגש אלינו בחור צעיר בשם Ta (טוב לדעת שיש שם קצר יותר משלי). הוא ניגש אליי בנימוס ושאל אם יש לי כמה דקות כי היה רוצה לתרגל קצת את האנגלית שלו. 

אי אפשר לסרב לבקשה כזו כמובן, וכך יצא שישבנו כ-40 דקות לשיחה נעימה. הוא סיפר לי שהוא מחפש עבודה כמורה לאנגלית, הוא בן 25, גר בדירת 3 שותפים בעיר ויש לו חברה שאיתה הוא נפגש פעמיים בשבוע. ההורים שלו גרים בצפון וייטנאם, ולא יודעים יותר מידי על הקשר הזוגי שלו, אחרת היו דורשים שיתחתן. 

הוא שמע על ישראל, אפילו יש לו דעה על ראש הממשלה שלנו, ואין לו כל עניין בדת, אלא בטכנולוגיה. הוא מעולם לא יצא מווייטנאם, ואפילו לא ביקר בדרום המדינה. 

על אף הפער בין הדורות פה, מה שיפה בעיניי הוא שאת כולם רואים יחד בשעות ה'הסעדה', כלומר בארוחות. 

מבוגרים וצעירים יושבים אלו לצד אלו על שרפרפים נמוכים מפלסטיק, אוכלים מיני מרקים ותבשילים מבוססי אורז (איטריות אורז, דפי אורז, אורז בתפזורת) ואחרי הארוחות שותים תה וקפה ומפצחים גרעיני חמנייה ברחוב. 

פינת רחוב טיפוסית. שותים תה וייטנאמי קר או חם ומפצחים גרעינים

שבוע אחד עבר, נותר לנו עוד שבוע בעיר ההומה. אני לא יודעת אם נצליח להישאר פה יותר מזה. אחרי הכל אנחנו צריכים איזו פינה שקטה לברוח אליה, גם במרכז עיר סואנת, מה שאין לנו בהאנוי.

זה הכל לעכשיו, הגיע הזמן לארוחת ערב וייטנאמית ולקצת צ'י קונג על שפת האגם.

Ban Bo Nam Bo - המנה הוייטנאמית האהובה עליי