"The first principle is that you must not fool yourself — and you are the easiest person to fool."
– Richard Feynman
אנחנו לא יודעים מה שאנחנו לא יודעים. אבל אנחנו כן רואים מה שאחרים לא יודעים שהם לא יודעים, ולכן סביר מאוד להניח שזה קורה גם הפוך. לכולנו יש נקודות עיוורון. Blindspots.
המחשבה על כך שיש לנו נקודות עיוורון היא מתסכלת מצד אחד, מצד שני יש את האימרה החביבה:
Ignorance is a Bliss
לכולנו יש חבר או חברה טובים שאנחנו לא מבינים איך הם לא רואים את מצבם כפי שאנחנו רואים אותו. היו פעמים שאפילו ניסינו לרמוז להם בעדינות, לכוון, הרי אנחנו חברים טובים ורוצים בטובתם! אז למה זה לא עוזר?
מתי נקודות העיוורון של בנאדם מתגלות לו? האם זה תפקיד חבר טוב לנסות לפקוח את עיניו? האם לאדם חיצוני יש בכלל את היכולת לעשות כך? לאחרונה אני שמה לב איך אנשים שני אנשים שעל פניו זהים בסטטוס שלהם, יכולים להיחשף לאותו מקור מידע, למשל לקרוא את אותו הספר – לאחד אותו ספר "יפיל את האסימון" וישנה את חייו לנצח ואילו השני ייראה בו כאישור לכך שהוא במסלול הנכון. איך זה ייתכן?
אני נוטה לחשוב שעיוורון הוא דבר שיכול להתגלות רק מתוכנו ורק כשנהיה בשלים להסיר את הכיסוי שאופף את עינינו. אולי זה מעין מנגנון הגנה טבעי, מעין מגן שאנחנו עוטים על עצמנו ואיש לא יכול להסיר לנו אותו מלבדנו. אולי הגוף והמוח יודעים כבר מתי הרגע הנכון.
ואולי לא? אולי רגע ההסרה יהיה טראומתי מידי? אולי המעבר החד מחושך לאור יזיק לנו?
- עוד נקודות (קשות) למחשבה: האם נטייתן של נקודות עיוורון להיחשף? האם הן נוטות להיחשף בבת אחת או שזה תהליך הדרגתי והאסימון שנופל בסוף הוא רק הפינאל'ה? האם על ידי תרגול למודעות עצמית אפשר להמעיט את נקודות העיוורון שלנו? ואולי בכלל נקודות עיוורון הן רק בעיניי המתבונן...?