אם לומר את האמת, את הניוזלטר של השבוע התלבטתי אם לכתוב.
הנושא הוא פחות מלטף או רומנטי כמו "לעסוק בתשוקה שלך" או "לרפא את האומן שבך" או "לקחת לעצמך יום חופש".
כמעט ויתרתי עליו, אבל אז תפסתי את עצמי ואמרתי – אם אני לא יכולה לכתוב לך גם על נושאים קצת פחות נעימים אבל שאני מרגישה שהם קריטיים וחשובים, אז אני לא אמיתית איתך מספיק.
והדבר האחרון שאני רוצה זה להיות לא אמיתית, או לתת חצי אמת לקוראים שלי. את זו שנוח לרוב האנשים לשמוע.
ואני יודעת שתוכלו להתמודד עם זה, כי הקוראים שלי נשארים קוראים שלי כי הם מתעניינים בנושאים שמעניינים אותי – להתפתח, ללמוד, להעשיר ולשפר את החיים שלנו.
וזה לגמרי חלק מזה.
אוקיי, אז על מה כל הבילד-אפ הזה שאלת את עצמך?
על הנושא אולי הכי טאבו, אולי הכי פחות מדובר בחברה שלנו לצערי, למרות חשיבותו.
המוות.
כן, אולי זה לא תזמון מושלם בעת מגיפה עולמית להעלות כך את נושא המוות. ואולי דווקא בגלל זה אין תזמון טוב יותר.
"ממנטו מורי". זכרו את המוות.
זיכרון המוות הוא זה שמורה לנו לחיות את החיים.
הוא זה שמזכיר לנו להפסיק לדחות תכניות, לדחות חלומות לפנסיה, לשכנע את עצמנו שטוב לנו כשבפנים ברור לנו שלא. להפסיק להזניח את הבריאות, להתחיל להתקמצן על הזמן שאנחנו מבזבזים על דברים לא חשובים, או על אנשים לא חשובים מספיק.
להוציא לפועל דברים שאמרנו עליהם כבר תקופה ארוכה "בהזדמנות"
להגיד אני אוהב/ת אותך יותר
להתחיל עם הבחור/ה הזה שכבר מזמן רציתם לשלוח להם הודעה ולא העזת
להתחיל את ההרגל הזה שברור שייעשה לך טוב
להתחיל ליהנות.
מכל יום.
ולכתוב את קורות החיים שחשובים באמת.
כי אף אחד לא מבטיח לנו כלום, לא שנגיע לפנסיה כדי להתחיל לצייר או לטייל בעולם, ולא שנזכה לכתוב את הספר שחלמנו לכתוב בעוד 20 שנה.
"ממנטו מורי" – זכרו את המוות, ובכך תבטיחו שאתם חיים את חייכם בצורה הטובה ביותר.
לחיי החיים.
טל