בחברה שלנו מקובל לקדש את המאוזן ולסלוד מהקיצוני. שזה נשמע מאוד הגיוני ונכון, אבל יש בכך בעיה אחת גדולה – מי קובע מה נחשב מאוזן ומה קיצוני?
לאחרונה למדתי שאיזון הוא דבר יחסי וסובייקטיבי. לפעמים אנשים שנראים לי קיצוניים בבחירות שלהם או באורח החיים שלהם הם רק נראים לי קיצוניים, אבל מבחינתם הם ממש לא, אולי אפילו להיפך – אני נראית להם קיצונית.
דוגמא מעולם התזונה: לא מעט אנשים מבחוץ חושבים שאני קיצונית בכך שאני לא אוכלת פחמימות באמצע השבוע, זה נראה להם מוגזם וקיצוני. אבל מבחינתי זה המצב המאוזן ולא הקיצון. עבורי אנשים שצמים 24 שעות פעם בשבוע נראים קיצוניים, אבל מבחינתם זה האיזון שהם שואפים אליו.
לפעמים אנחנו מקטלגים משהו כקיצוני רק כי הוא לא מוכר לנו ורחוק מאיתנו מאוד ואז אנחנו עשויים להסתכל עליו בעין עקומה או לשלול אותו על הסף. אנחנו חושבים שהאדם ה"קיצוני" בחר בקיצוניות, וקיצוניות נתפסת בעינינו כמשהו שלילי, ולכן כל המחשבה שלנו על אותו אדם יכולה להיצבע באור שלילי.
מי שלא מחסן את הילדים שלו נתפס כיום על-ידי החברה כקיצוני מאוד בדעותיו, אבל באותה המידה הוא תופס כמעשה קיצוני לחסן. אז מי קובע את הקיצון? ככל הנראה מה שנקרא ה- Mainstream.
עד לפני כמה שנים טבעונים נחשבו כקיצוניים מפני שהם היו מיעוט והמיינסטרים היה לאכול מן החי. אבל היום, כשהמודעות לאכזריות שבתעשיית המזון, לכדור הארץ ולבריאות עלתה, רוב האוכלוסייה המערבית לא חושבת שטבעוניים הם אנשים קיצוניים, גם אלו שאוכלים מן החי.
אז קיצון הוא לאו דווקא דבר שלילי, אלא דבר יחסי. אנחנו שואפים לא להיות קיצוניים בבחירות שלנו, אבל מה שנראה לנו היום כקיצון, מהשקפת החיים הנוכחית שלנו, יכול להפוך לסטנדרט החדש שלנו בעתיד.
לכן אני חושבת שצריך להיזהר מקביעות כמו "אלה קיצוניים" או "ההוא קיצוני", כי האמירות הללו לא רק שהן שיפוטיות והרבה פעמים לא מבוססות, אלא הן גם חוסמות אותנו מלגלות סקרנות כלפי מי שהשקפת עולמו רחוקה משלנו, ושיכול להיות שבהמשך נגלה שהוא פשוט נמצא צעד לפנינו…