בשלושה ימים האחרונים התחלנו להתחבר עם אנשים מסביבנו וזה מרגיש טוב. ירון ואני, לשנינו יש אמנם הרבה חברים בארץ, אבל ביצירת קשרים חדשים אנחנו לא מומחים. שנינו די ביישנים וגם אולי קצת עצלנים כשזה נוגע לקשרים חדשים.
אבל עכשיו כשאנחנו רחוקים מהמשפחה, החברים והסביבה המוכרת – ואחרי שבועיים וחצי שאנחנו אחד עם השניה 24/7, התעורר לו הצורך הטבעי להכניס עוד אנשים לחיינו.
פה בצ'אנג מיי זה לא קשה, רק צריך להיות זה שזורק את המילה הראשונה וכבר יכולה להתחיל שיחה מעניינת, היכרות ואפילו חברות. היתרון הוא שרוב האנשים המערביים שחיים פה, מעוניינים בקשרים חדשים בדיוק כמונו, וזה רק טבעי להתחיל לדבר עם זה שיושב לידך במסעדה.
אז בשלושה ימים האחרונים שוחחנו בחדר הכושר עם בחור אמריקאי שמאס בתרבות האמריקאית ההולכת ומדרדרת לטענתו. הוא הגיע לתאילנד בגיל 50, התאהב, ואין לו כוונה לחזור.
הכרנו במסעדה בחור צעיר ממוצא מרוקאי שחי בקליפורניה, עובד כדייל, נוסע בכל העולם ומצלם תרבויות. אחרי שיחה ארוכה במסעדה, המשכנו לבירה וגילינו כמה נושאי שיחה משותפים יש לנו. זה היה אחד הערבים הכיפיים שהיו לנו לאחרונה.
התחברנו עם משפחה קנדית שגרה איתנו פה בקונדו – הגבר טייס ולאישה יש חנות אינטרנטית, והם עושים
Home Schooling לבת שלהם בת ה-6. הם כרגע בשנה של נוודות, דוגמים מקומות פוטנציאליים להעביר בהם את השנים הקרובות.
מעניין לראות ולשמוע על כל כך הרבה צורות חיים שונות. לכל אחד פה יש את הסיפור שלו, כל אחד מגיע ממקום אחר, בסטטוס אחר בחיים, אבל לאנשים שפגשנו עד כה יש צורת התבוננות לא קונפורמיסטית על החיים, והם חייהם לפיה.
אנחנו כבר מצפים להכיר עוד אנשים ולהעמיק קשרים חדשים. זו תחושה מרעננת, לפתוח דף חלק לגמרי. אף אחד פה לא מכיר אותנו הרי, ואנחנו יכולים להיות מי שבא לנו. גם בעיניי עצמנו – אני מחליטה להיות טל החברותית, זו שיכולה להתחבר בקלות, שתתחיל שיחה עם מישהו זר בלי לחשוב פעמיים.