כבר יותר משנה שאני אומרת "בהזדמנות אקפוץ לבקר את דוד יוסי שגר במרחק רבע שעה רכיבה ממני..".
השבוע החלטתי שאני מוציאה את התכנית הזו לפועל. החלטתי על כך ביום שבת, אחרי שחגגנו לדודי האהוב יום הולדת 70 עם כל המשפחה. אז כצעד ראשון רשמתי לי את זה בדף תכנון השבוע. בשלב השני שלחתי לדוד שלי הודעה בערב אם מחר בבוקר מתאים לו שאקפוץ לקפה. הוא נענה, וכך הביקור סופסוף יצא לפועל.
בילינו יחד את כל הבוקר, היה לנו המון על מה לדבר ולהתעדכן. פתחנו את הראש זה לזו וסופסוף רכבתי בטיילת המדהימה של בת-ים עד ראשון. היה לי את אחד הבקרים הכי כייפים שהיו לי לאחרונה, והכל בזכות החלטה להוציא לפועל משהו כל-כך פשוט אבל שכל-כך קל לדחות לנצח. כזהו הערך של לצאת מהשגרה ולעשות משהו "מחוץ ללו"ז".
כמה דברים כאלה יש לנו בחיים שאנחנו דוחים ל"מתישהו" וכמובן שאף פעם לא מקבלים עדיפות על פני דברים אחרים? כמה אנשים בחיים שלנו אנחנו מתכננים לקפוץ לבקר, או להרים להם טלפון, אבל אף פעם לא מוצאים זמן מספיק טוב? על כמה מקומות קרובים פה בארץ אנחנו אומרים לעצמנו – "חייבים לבקר שם מתישהו.."?
מתי אנחנו כן מוציאים סופסוף את הדברים האלה לפעול? בדרך כלל כשיש לנו הזדמנות אחרונה, נניח לפני שנוסעים רחוק או חלילה בימיו האחרונים של אדם קרוב.
אני מקווה שלא יצא לכם להצטער על כך שדחיתם ביקור של אדם אהוב, עד שכבר היה מאוחר מידי. כי לי יצא, ואין צער גדול מזה. מקומות שלא ביקרתם בהם יכולים להישכח, כך גם משימות למיניהן. אבל אנשים שהלכו מהעולם בהפתעה, כאלה שבראש שלנו תמיד יהיו שם ולכן לא מיהרנו להרים אליהם טלפון או לקפוץ לקפה קטן – זו חרטה שאני לא מאחלת לאף אחד.
- נקודה למחשבה: אז מה אם תחליטו עוד השבוע שאתם מבקרים אדם אהוב אך רחוק? מה אם לפחות תרימו אליו טלפון ותתעניינו בשלומו? הבטחה שלי - זה יעשה לכם את כל השבוע, ותרגישו כל-כך טוב אחר-כך שתחפשו מיד את הדבר הבא שדחיתם ותשריינו אותו בלו"ז. הנה, אני כבר כתבתי לי למי אני מטלפנת היום אחרי הצהריים.