ביומן המסע הזה החלטתי לשזור את החוויות שלנו מבולגריה בתוך התובנות המשמעותיות ביותר שהרווחנו במהלך השהייה. אני מקווה שתוכלו גם לקחת מהן משהו לחיים שלכם.
כמעט שנתיים שירון ואני נודדים מסביב לעולם ומקבלים הרבה פידבקים על "הקנאה" ועל איך אנחנו "חיים את החלום" וכו'.
ואמנם המסע הפיזי, הגיאוגרפי, הוא כייפי, הוא מייצר לנו המון חוויות ומגרה את החושים על בסיס קבוע, אבל המסע המשמעותי יותר הוא דווקא זה שקורה בתוכנו ובינינו.
המסע הפנימי וההתפתחותי הזה, הוא זה שחשוב לנו לחלוק איתכם. (כי בינינו, מדריכים לטיולים בבולגריה אפשר למצוא בשפע, וטובים יותר, בחיפוש ברשת). המסע בעולם הוא רק רקע שאולי עושה את המסע קצת יותר מעניין וצבעוני.
אז הנה 5 התובנות המרכזיות שלנו מהפרק האחרון של המסע בבולגריה:
1. כמה באמת חשוב להפריד בין חופשה ועבודה
בעבר נהגתי להגיד שאין לי צורך להפריד חופשה ועבודה אם גם ככה אני עושה את מה שאני אוהבת ולא רואה בזה עבודה שאני מעוניינת להתנתק ממנה.
אבל גם בעשייה שאנחנו אוהבים יש מחויבות. בין אם זה לענות ללקוחות, למיילים של קוראים, או לעובדת שנתקעה בבעיה טכנית.
בחמישה שבועות בבולגריה יצא שלקחנו 2 חופשות קצרות של מספר ימים כל פעם. האסימון נפל לי בבוקר הראשון של החופשה בבנסקו, כשירדתי לארוחת הבוקר קצת לפני ירון והתלבטתי אם לקחת איתי את הלפטופ.
חשבתי שאוכל לנצל את הזמן שבו אני מחכה לירון עם הקפה הראשון, ובינתיים ארוקן את תיבת המייל. אבל ירון דאג לאפס אותי בזמן.
"למה שתעני למיילים אם את בחופשה? את לא אמורה בכלל לפתוח את המחשב אלא אם בא לך לכתוב להנאתך."
כן, יש בזה משהו… חשבתי. הרי הרעיון של חופשה הוא בין היתר להתנתק מהעשייה היומיומית, מהמיילים, מהלקוחות ומהעובדים. ואם אני לא מסוגלת לעשות את זה אז המטרה של החופשה לא הושגה במלואה.
הבנתי שגם עצמאים צריכים לדעת להתנתק מהעסק שלהם. ולכן כל כך חשוב לבנות את העסק בצורה שתאפשר לנו לצאת לחופשות בראש שקט והעסק ימשיך לעבוד גם בלעדינו.
הייתה לי את האפשרות לתרגל את מה שלמדתי בחופשה נוספת בבולגריה, הפעם ספונטנית לגמרי. ג'ולי ופראנק, זוג חברים מקנדה שהכרנו בצ'אנג מאי, הזמינו אותנו לטיול בטבע + לילה אחד במלון מפנק.
2. חוק ה מינימום-שני-לילות לחופשה מוצלחת
אחרי תקרית "נובי-סאד", שבה סגרנו לילה אחד במקום ועשינו "אחורה פנה" תוך שעתיים מרגע ההגעה, הגענו לתובנה חשובה.
אנחנו יותר לא סוגרים לילה אחד במקום, בשום מקום. המינימום ליציאה מהבית הוא שני לילות.
מה הרציונאל מאחורי החוק?
קודם כל כי עד שמגיעים לדירה או למלון ועושים צ'ק אין, כבר צריך לחשוב על הקיפול. מה שמשאיר רק שעות בודדות אחרי הצהריים והערב של יום ההגעה, וכמעט מייתר את פתיחת המזוודה (או את אריזתה מלכתחילה).
בנוסף, תקרית "נובי-סאד" לימדה אותנו שיותר קשה לנו לתת צ'אנס למקום בידיעה שאנחנו מגיעים רק ללילה. בנובי סאד ויתרנו על המקום בקלות בטענה ש"מה הטעם להישאר לילה אם גם ככה לא מוצלח פה?". כשבפועל אם היינו סוגרים מראש לפחות שני לילות, לא היינו חושבים על האופציה של אחורה פנה, והיינו "נאלצים" להינות בכל מקרה.
לכן כשג'ולי ופראנק הזמינו אותנו להצטרף אליהם להייק בשבעת האגמים, ואז לעשות לילה במלון מפנק עם ג'קוזי וחמאם, נזכרנו בחוק המינימום, והחלטנו להגיע לילה קודם. אנחנו ממליצים לכולם לאמץ את החוק הזה.
3. מה אנחנו לא מחפשים במקום, לא פחות חשוב ממה שאנחנו כן מחפשים
תוך כדי המעברים התכופים בין מקומות שונים בעולם בשנתיים האחרונות, למדנו מה חשוב לנו בעיר, בשכונה ובדירה.
חמישה השבועות האחרונים חידדו לנו לא רק מה אנחנו מחפשים ומה חשוב לנו בסביבת מגורים, אלא הזכירו לנו גם מה אנחנו לא מחפשים, וממה לא להיות מונעים כשבוחרים מקום.
אנחנו לא מחפשים קהילה
התובנה הראשונה היא שאנחנו לא מחפשים קהילה. זה לא שאנחנו לא מחפשים חברים, אלא שקהילה היא מבחינתנו בונוס, ולא סיבה בפני עצמה כדי להגיע או להישאר במקום.
הרבה נוודים דיגיטליים מחפשים מקומות עם קהילה של נוודים נוספים. בדרך כלל מקומות שידועים כמתאימים לנוודים דיגיטליים הם מקומות עם תשתיות מתאימות לאורח החיים הזה כמו אינטנרט מהיר, היצע טוב של בתי קפה לעבודה, מגוון דירות להשכרה לטווחים קצרים, מזג אוויר טוב וכו'.
בנסקו היא עיירת סקי במערב בולגריה, ובשנים האחרונות היא גם ידועה בכינוי הבלתי פורמלי – בירת הנוודים הדיגיטליים האירופאית. או הצ'אנג מיי של אירופה. ועם כינוי כזה היינו חייבים לבדוק את הבאזז סביב המקום.
אז אחרי נסיעה של 6 שעות במונית מבלגרד, הגענו לעיירה המפורסמת בציפייה להישאר שם לפחות חודש. אחרי חודשיים של מגורים בעיר, התחשק לנו להחליף קצת אווירה ולהיות מוקפים בטבע.
בארבעה הימים ראינו את העיירה רק ממרפסת החדר שלנו במלון ונהננו מהטבע שנצפה מהבריכות של הקמפינסקי. אבל ברגע שהתמקמנו בדירה ויצאנו להתרשם מהסביבה, גילינו שאנחנו נמצאים בעיירת רפאים.
זה לא שלא היו נוודים דיגיטליים בעיירה, אלא שהיו רק נוודים דיגיטליים בעיירה.
רובם הגדול מתרכז בחלל עבודה אחד – עסק ריווחי למדי שנפתח על ידי בחור גרמני ומושך מאות נוודים לבנסקו מידי חודש.
"אנשים מגיעים לעבוד כאן בשביל הקהילה". הסביר לנו מטיאס, הבעלים והיזם של חלל העבודה. בעלות של 120 יורו בחודש כל חבר בקהילה מצטרף לקבוצת פייסבוק סגורה, ומוזמן לאירועים שסגורים לחברי הקהילה בלבד.
"ומה אם אנחנו לא מחפשים חלל עבודה שיתופי ושיעורי יוגה בקבוצות?" התייעצנו עם זוג נוודות דיגיטליות שהשתקעו במקום.
"ובכן, במקרה הזה אין לכם מה לחפש בבנסקו."
בכל זאת ניסינו לתת לעיירה צ'אנס נוסף, כי הטבע מסביב מאוד יפה והרחובות קטנים וציוריים. אבל תחושת הניכור של מגורים בעיירת רפאים, שרבים מהבניינים שלה ננטשו או שבנייתם הופסקה באמצע, לא עשתה לנו טוב.
התחלנו להתגעגע לעיר, לחיים, לאנשים…
וכך, תוך ימים ספורים עברנו להתמקם בסופיה.
אנחנו לא מחפשים לעבוד מחללי עבודה שיתופיים
סופיה היא עיר יפה ויש בה הרבה דברים טובים, אבל בתי קפה הם לא החוזקה שלה. אין כמעט בתי קפה, וכשיש, הם לא מתאימים לעבודה עם לפטופ.
זה לא שבסופיה לא שותים קפה, אלא שסצנת הקפה מתרחשת דווקא בקיוסקים. אנשים קונים את הקפה שלהם מאשנב קטן בחזית הרחוב, שזה פשוט ויפה ומרענן, אבל זה לא מאפשר לי לעבוד עם הלפטופ מחוץ לבית.
היצע בתי הקפה הדל בסופיה ובשכונת המגורים שלנו בפרט, גרם לי להבין שאני צריכה פתרון אחר.
להפתעתי מצאתי חלל עבודה שיתופי גדול ומושקע, בבניין יפה לשימור, ובמרחק של 7 דקות הליכה מהבית.
מעולם לפני כן לא עשיתי מנוי בחלל עבודה, למרות שזה מאוד פופולארי בקרב נוודים דיגיטליים. תמיד הרגשתי שזה כמו לחזור לעבוד במשרד, והרי להגיע לאותו משרד כל יום היה אחד השיקולים המרכזיים בעזיבת חיי השכירים שלנו.
אבל הפעם החלטתי לתת לזה צ'אנס. החלל היה מאוד יפה ומזמין וזה איפשר לי לצאת מהבית בבוקר כמו שרציתי. אז עשיתי מנוי לחודש. בפועל, חיפשתי סיבות לא להגיע לשם.
אחרי 4 פעמים הפסקתי ללכת והבנתי סופית שחלל עבודה שיתופי הוא לא בשבילי, גם אם אאלץ לעבוד בבית הקפה של תחנת הדלק הקרוב.
אבל לא הייתי צריכה להגיע לתחנת הדלק, כי מצאתי לעצמי פיתרון יצירתי.
4. מיינדסט של מציאת פתרונות במקום חיפוש תלונות
הפתרון שמצאתי לי, שאיפשר לי חלל נוסף מלבד שולחן האוכל בדירה, הוא לא משהו שעשיתי בעבר: הזמנתי שולחן למרפסת, בידיעה שהדירה זמנית ושהשולחן עתיד לשרת אותי 4 שבועות לכל היותר.
לכאורה זה נראה כמו בזבוז מיותר, אבל לאור ההיצע הדל של בתי הקפה וחוסר רצון לעבוד בחלל עבודה שיתופי, הייתי חייבת למצוא פתרון אחר.
ובגלל שהייתה לנו מרפסת שמש גדולה, עם הצללה, ומזג האוויר בסופיה היה מושלם לעבודה מבחוץ, חשבתי שמרחב עבודה נוסף במרפסת יכול להיות פתרון טוב.
מהרגע שהגיע ,שולחן העץ המתקפל שירת אותי כל יום במשך שלושה שבועות והיה אחת ההשקעות המוצלחות ביותר שעשיתי בזמן האחרון.
הפתרון הזה הוא רק דוגמא אחת לפתרונות נוספים שמצאנו לבעיות שהתעוררו שלכאורה אין לנו שליטה עליהן, והוא תוצאה של שינוי מיינדסט ותרגול של קונספט חשוב.
קונספט שעושה את החיים הרבה יותר קלים ויפים, ומונע חיכוכים וקשיים מיותרים. הקונספט נקרא –
Extreme Ownership
בבסיס העיקרון הזה היא ההבנה שאנחנו האחראים הבלעדיים לכל סיטואציה שיש בכוחנו לשנות.
גם עבור דברים שאין לנו שליטה עליהם, כמו מזג אוויר לדוגמא, או מגיפת קורונה, לרוב יש בכוחנו לשנות את הסיטואציה (למשל, לעבור למקום שבו מזג האוויר טוב יותר, או שתנאי הקורונה פחות מגבילים אותנו).
בהפנמה של העיקרון הזה, יש כל כך הרבה הקלה, כי הוא הופך אותנו לכמעט בלתי-פגיעים. רק צריך לנתב את האנרגיה שאנחנו מוציאים על להתלונן, לטובת מציאת פתרונות יצירתיים.
בזכות שינוי המיינדסט, פתרנו את המקרים שבהם ירון מתעורר בחמש בבוקר וכדי לא להדליק אור שמעיר אותי, הוא יוצא מהבית בקור. פתרנו את זה על ידי רכישה של מנורת שולחן קטנה שאפשר לשאת במזוודה.
בזכות השינוי במיינדסט גם דאגנו למצוא אלטרנטיבה לאופציה שהתחרות שירון התכונן אליה בשמונה החודשים האחרונים, תתבטל. (עוד על התחרות אנחנו חושפים בסטורי באינסטגרם שלי).
5. לצאת מהבית ערוכים, כאילו יש איתנו תינוק
אמנם עדיין אין איתנו תינוק, אבל כן למדנו דבר חשוב:
תמיד לצאת מהבית ערוכים, כאילו יש איתנו תינוק. כי אי אפשר לדעת.
אחרי שבחופשה השנייה שלנו בבולגריה, באמצע המסלול נקלענו לסופת שלגים והרגשתי שאני קרובה להיפותרמיה, קצת כעסנו על עצמנו.
שאלנו את עצמנו – אם היה איתנו תינוק היינו יוצאים להייק הזה? מה היינו מבררים לפני? איך היינו נערכים מבחינת ציוד? מה היינו מחליטים אחרת אם היינו מתחילים ורואים שהולך להיות קר?
כל התשובות לשאלות האלה הן בדיוק ההיפך ממה שירון ואני עשינו כזוג. לא ביררנו את תנאי מזג האוויר מספיק טוב, לא היינו ערוכים מבחינת ציוד חם, ולא ויתרנו על המסלול כבר בתחילתו, כשהאצעות ברגליים לא הצליחו להתחמם.
ואמנם כשחזרנו למלון יכולנו להפשיר בג'קוזי החם, אבל בחזרה לסופיה, שנינו חטפנו התקררות והיינו מרותקים למיטה.
הגוף שלנו חשוב מכדי שלא נתחייס אליו כראוי, ואם אנחנו צריכים להבין מזה אומר להתייחס אליו כראוי, החלטנו שכל יציאה מהבית נדמיין שיש איתנו תינוק, ונגלה אחריות גם כלפי עצמנו.
אלו 5 התובנות המרכזיות שלנו מהפרק האחרון בבולגריה. אשמח לשמוע ממך – האם יש תובנה שהזדהית איתה?
בנוסף, חוץ מהחוויות שחלקנו ביומן המסע הזה, יש עוד תהליך משמעותי שירון ואני עובדים עליו בשמונה החודשים האחרונים, ושבבולגריה כמעט הגיע לסופו.
על התהליך הזה עד עכשיו שמרנו בסוד, רק את החברים הקרובים והמשפחות שיתפנו. (ולא זה לא תינוק, כמו שכבר טרחתי לציין בסעיף 5 :))
אם מעניין אותך לשמוע על התהליך הזה, ועל הסיבה שהביאה אותנו לעזוב את בולגריה לטובת היעד הבא, אני מזמינה אותך לקפוץ לאינסטגרם סטורי שלי כדי להבין במה מדובר.
זה הולך להיות מעניין.
יש מצב שחוויתי משהו דומה שלכם בבנסקו.
תליתי המון תקוות בבנסקו דווקא בגלל הקהילה הגדולה של הנוודים שגרים שם.
העיירה היא עיירת רפאים בזמן הזה ואין להם קיום מלבד דרך קהילת הנוודים.
היות ואני לא בן אדם שאוהב לשייך את עצמי לקהילות וגם לא הרגשתי כיף עם לשלם לחלל עבודה כדי שיהיה לי פעילות ( מרגיש כאילו חיי החברה שם מוצמדים בקנאות לחברות שלך בחלל העבודה, במיוחד עבור הנחיתה שם ), עזבתי את המקום די מהר
היי אביחי, כן זה נשמע די דומה להתרשמות שלנו..
נחמד לשמוע שאנחנו לא היחידים שהרגשנו ככה 😊