לא מזמן נתקלתי ברחוב בספר ילדים שהכותרת שלו משכה אותי להרים אותו מהרצפה ולעלעל בו. הנושא שלו היה: איך לא להתאהב ברעיון שלך.
הסיפור היה על ילד שהגה רעיון שנראה לו גאוני. הוא התגאה בו, טיפח אותו ונקשר אליו מאוד, עד שהראה אותו למישהו זר שבמשפט אחד ניפץ לו את החגיגה. זו הייתה מכה קשה. המשך הספר מספר על המסע שעבר אותו ילד עד להבנה שהדבר הכי טוב גם לרעיון וגם לו עצמו, יהיה לשחרר את הנעילה.
האמת היא שהופתעתי שזה ספר שמיועד לילדים כי זה משהו שלא מעט מבוגרים חוטאים בו. אני ביניהם. לרובנו יש נטייה לקדש דברים שנובעים מתוכנו, גם אם קשה לנו להודות בכך. כסטודנטית ללימודי אדריכלות כל הזמן נדרשתי להביא מעצמי רעיונות, ותוצרים ובאמת כל ביקורת שלא טפחה לי על האגו (והיו הרבה כאלה) גרמה לי לכאב רב.
כשפוגעים ברעיון או בתוצר שלנו אנחנו נוטים לקחת את זה כל-כך אישית כי אנחנו נקשרים אליו יותר מידי, הרי הוא בא מתוכנו. וכמו אותו ילד בספר, יוצרים סביבו מעין הילת קדושה והופכים אותו לפגיע מידי. ברגע שאנחנו עושים את זה אנחנו למעשה מקבעים את הרעיון שלנו, הופכים אותו למוגמר, רואים בו מושלם, קצת כמו יצירת מופת שממסגרים ותולים במוזיאון.
כשאנחנו עושים את זה אנחנו פוגעים גם ברעיון עצמו – כי לא אפשרנו לו לצמוח, וגם בעצמנו – כי הפכנו לפגיעים ועצרנו את ההתפתחות שלנו.
אבל ברגע שנצליח להכניס את הרעיונות, התוצרים וההגיגים שלנו לפרופורציה הראויה להם, נראה בהם כמשהו זמני, אולי אפילו גולמי, אז נצליח לשחרר את הקיבעון סביבם ונהיה פתוחים לביקורת – ורק משם תגיע הצמיחה.