קמתי על רגל שמאל.
התעוררתי מאוחר ולא הצלחתי להשתחרר מתחושת האשמה והיום המבוזבז. המצב רוח הרע יצא משליטה.
גם אחרי המדיטציה של הבוקר התחושה המלנכולית לא עזבה אותי. אז החלטתי לתת לה להיות שם ופשוט להמשיך את היום כרגיל.
ארזתי את התיק עם הלפטופ והתכוננתי לצאת מהבית לקפה של הבוקר ולהמשיך לעבוד בספריה.
"את לא חייבת לעבוד היום אם לא בא לך." ירון הזכיר לי.
"תורידי את התיק ולכי לעשות משהו כייפי. לכי להינות מהעיר, יש מזג אוויר מדהים בחוץ."
לקחתי את עצתו והורדתי את התיק. ארזתי במקום את הקינדל שלי ומחברת ויצאתי לקפה במקום חדש בשכונה הנעימה שלנו. כבר הרגשתי טוב יותר.
אני לא חייבת לעבוד היום. חזרתי והזכרתי לעצמי.
הרי זו הפריבילגיה שלי כעצמאית – אני לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד.
מותר לי לקחת חופש גם אם זה תחילת השבוע. גם אם כן תכננתי לעבוד היום.
מותר לי להתעורר מידי פעם עם תחושה שלא בא לי לטרוף את היום.
מותר לי להרגיש דכדוך.
לכולנו מותר.
לפעמים נדמה לנו שאם לא נופיע ליום העבודה הרגיל יקרה אסון כלשהו. פגישה שתתבטל, מייל שלא ישלח, פרויקט שלא יתקדם.
אנחנו שוכחים שלא רק שזה לא אסון, אלא שלאף אחד לא ממש איכפת.
כל אחד עסוק בעצמו, ביום שלו. לאף אחד לא באמת משנה אם ניקח את היום הזה לעצמנו. גם לא לבוס.
כשהייתי שכירה לקחת יום מחלה כשאני לא קודחת מחום, הרגיש לי לא בסדר. היום זה נראה לי אבסורד.
אנחנו צריכים חופש לא רק כדי להבריא ממחלה או בשביל החופשה השנתית. אנחנו צריכים חופש גם כי סתם קמנו במצברוח קצת מלנכולי או כי אנחנו צריכים זמן לעצמנו בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.
אז בימים שאתם מרגישים כמוני,
קחו לכם את הזמן הזה. אל תחשבנו יותר מידי.
תזכרו שהכל בסדר, שהעולם מסתדר גם בלעדיכם, ועדיף שתדאגו לבריאות שלכם לפני שתצטרכו יום מחלה "אמיתי".