כאשר אהבתי את עצמי באמת – מכתב מצ'רלי צ'פלין

לאחרונה אני מתרגלת אהבה עצמית.
לאחרונה, אני מבינה שהתפתחות אישית צריכה להיות בדרכי נועם, בדרך של אהבה
ולא בדרך של הטפה, ביקורת בלתי פוסקת, או הלקאה עצמית.

זה בטח נראה לך ברור מאליו,
אבל לפעמים דווקא מה שנראה לנו ברור מאליו הוא לא מה שאנחנו מיישמים.

את הניוזלטר השבועי כתב לך צ'רלי צ'פלין.

בעצם, הוא כתב אותו לעצמו
כמו שאני הייתי רוצה לכתוב אותו לעצמי
וכמו שאני מאחלת לך, לכתוב אותו לעצמך

כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי אֶת עַצְמִי בֶּאֱמֶת

יָכֹלְתִּי לְהַבְחִין שֶׁהַיָּגוֹן וְהַסֵּבֶל הָרִגְשִׁי שֶׁלִּי הֵם רַק אַזְהָרוֹת

שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ נַגָּד הָאֱמֶת הַפְּנִימִית שֶׁלִּי

הַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁקּוֹרְאִים לְזֶה

“להיות באוֹתֶנְטִיּוֹת”

–

כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי אֶת עַצְמִי בֶּאֱמֶת

הִתְחַלְתִּי לְהָבִין כַּמָּה מַעֲלִיב זֶה לִלְחֹץ עַל מִישֶׁהוּ

לַעֲשׂוֹת אֶת מָה שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ

לַמְרוֹת שֶׁיָּדַעְתִּי שֶׁזֶּה לֹא הַזְּמַן אוֹ שֶׁאוֹתוֹ אָדָם עֲדַיִן לֹא מוּכָן

אֲפִלּוּ כַּאֲשֶׁר הָאָדָם הַזֶּה הוּא אֲנִי

הַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁקּוֹרְאִים לְזֶה

“כבוד”

–

כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי אֶת עַצְמִי בֶּאֱמֶת

הִפְסַקְתִּי לְהִשְׁתּוֹקֵק לְחַיִּים אֲחֵרִים

וְהִתְחַלְתִּי לִרְאוֹת אֶת כָּל הַמִּתְרַחֵשׁ כִּתְרוּמָה לִצְמִיחָתִי

הַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה נִקְרָא

“בַּגְרוּת”

–

כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי אֶת עַצְמִי בֶּאֱמֶת

הֵבַנְתִּי שֶׁתָּמִיד בְּכָל הִזְדַּמְּנוּת אֲנִי הָיִיתִי בַּמָּקוֹם הַנָּכוֹן

בְּשָׁעָה הַנְּכוֹנָה וּבדקָה הַנְּכוֹנָה. וְאָז יָכֹלְתִּי לְהַרְפּוֹת

הַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לְזֶה שָׁם

“הערכה עצמית”

 –

כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי אֶת עַצְמִי בֶּאֱמֶת

חדלתי לְהִתְיַסֵּר עַל הַזְּמַן הֶחָפְשִׁי,

הִפְסַקְתִּי לַעֲשׂוֹת תכנונים גרנדיוזים לפְּרויקְט שֶׁל עֲתִידִי

ואֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה לְנָכוֹן,

מָה שֶׁאֲנִי אוֹהֵב, וְגוֹרֵם לְלִבִּי לְהִתְרוֹנֵן

בְּדֶרֶךְ שֶׁלִּי ובקֶצֶב שֶׁלִּי

הַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁקּוֹרְאִים לְזֶה

“פשטות”

 –

כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי אֶת עַצְמִי בֶּאֱמֶת

הִתְחַלְתִּי לְהִשְׁתַּחְרֵר מִכָּל מָה שֶׁאֵינֶנּוּ בָּרִיא עֲבוּרִי

מַאֲכָלִים, אֲנָשִׁים, מַצָּבִים, כָּל דָּבָר שֶׁמֶּשֶׁךְ אוֹתִי מַטֶּה

וְהַרְחֵק מֵעַצְמִי.

בְּהַתְחָלָה קָרָאתי לְזֶה “אגואיזם בָּרִיא”,

הַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה

“אָהֲבָה עַצְמִית”

 –

כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי אֶת עַצְמִי בֶּאֱמֶת

הִפְסַקְתִּי לְרַצּוֹת לִהְיוֹת תָּמִיד צוֹדֵק

וְכָךְ טָעִיתִי הַרְבֵּה פָּחוֹת

הַיּוֹם גִּלִּיתִי שֶׁלְּזֶה קוֹרְאִים

“צְנִיעוּת”

 –

כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי אֶת עַצְמִי בֶּאֱמֶת

סֵרַבְתִּי לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת בְּעָבָר

וְלִדְאֹג כָּל הַזְּמַן לָמָּה שֶׁיִּהְיֶה בֶּעָתִיד

עַכְשָׁו אֲנִי חַי אֶת הָרֶגַע הַזֶּה

כִּי כָּאן מִתְרַחֵשׁ הַכֹּל

הַיּוֹם אֲנִי חַי כָּל יוֹם וְיוֹם וּלְזֶה קוֹרְאִים

“הגשמה עצמית”

 –

כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי אֶת עַצְמִי בֶּאֱמֶת

הִבְחַנְתִּי שֶׁהֶחֱשִׁיבָה שֶׁלִּי יְכוֹלָה לְאֻמְלָל אוֹתִי וּלְאַכְזֵב אוֹתִי מְאֹד

אֲבָל כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְגַיֵּס אוֹתָהּ לְשֵׁרוּת לִבִּי

הִיא פּוֹגֶשֶׁת פַּרְטְנֵר חָשׁוּב וַאֲמִתִּי

וּלְזֶה קוֹרְאִים

“חָכַמת הַלֵּב”

 –

לֹא חַיָּבִים לְפַחַד מֵהָעִמּוּת או הניתוק בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי

אוֹ בֵּינִי לְבֵין הָאֲחֵרִים

אֲפִלּוּ הַכּוֹכָבִים מתנגשים בֵּינֵיהֶם

וְאָז נוֹלָדִים עוֹלָמוֹת חֲדָשִׁים

כיוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ –אֵלֶּה הַחַיִּים.

–

צ'רלי צ'פלין ביום השבעים שלו