התוכן הבא נשלח למנויי הניוזלטר שלנו.
קנאה.
אומרים עליה שהיא רגש טבעי, אבל שהיא גם מכוערת ושהיא רק עושה לנו נזק ועדיף להימנע ממנה.
כילדים מותר לנו לקנא, זה טבעי. אבל כמבוגרים הקינאה הופכת לחולשה.
הקנאה, כשהיא נשארת בתוכנו היא עושה לנו רע.
אומרים שהקנאה היא רגש ששייך לחיה שבנו, אבל לא משרתת אותנו כבר. הרי התפתחנו.
האמנם?
ואולי הקנאה לא משרתת אותנו כי אנחנו פשוט לא יודעים איך להשתמש בה?
אנחנו מנסים להדחיק אותה ולהתעלם ממנה, אבל היא בשלה.
ממשיכה ללכת לצידנו, מנסה לרמוז לנו משהו, לסמן לנו אות.
אבל אנחנו רק רוצים להתעלם ממנה, אנחנו לא רוצים שום קשר אליה, היא מביכה אותנו.
לאחרונה, כחלק מתרגול האהבה העצמית, אני גם לומדת להתבונן ברגשות שצפים ועולים,
גם באלו הממותגים כ"שליליים", כמו כעס וקנאה, ולהקשיב להם.
מה אם במקום להתבייש באותם "רגשות שליליים" ולנסות והדוף אותם, פשוט נקשיב להם?
מה אם נסמוך קצת יותר על הרגשות שלנו, גם על גברת קנאה ומר כעס, שמנסים כל כך חזק לקחת את תשומת ליבנו?
אבל במקום להזמין אותם להישאר, רק ניקח את המסר שלהם, נקרא אותו ונבין מה עלינו לעשות עכשיו.
הקנאה רק באה להצביע לנו על משהו שאנחנו מפחדים לעשות, ושמישהו אחר העז ואולי הצליח.
שמישהו אחר קיבל את הקרדיט או זכה במשהו שאנחנו מרגישים שהיינו צריכים לזכות בו אבל לא העזנו לפעול.
אז מה אם נראה בקנאה רק שליחה שבאה להזכיר לנו –
שאנחנו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות כדי להיות מאושרים.
שבוע מעולה,
טל
לא רוצים לקבל מאיתנו מיילים יותר? אין בעיה, רק לחצו כאן: Unsubscribe